איני יודע היכן מתגוררים שני האנשים שאת שמם הזכרתי לעיל, אבל אני בטוח שביתם נמצא אי שם על אדמות שנכבשו בשנת 1948. ואם ביתם לא נמצא שם, אז לבטח הם, או חבריהם לדעה, למדו במוסד שכל כולו נמצא על אדמותיו של הכפר הערבי שייח’ מוניס שתושביו סולקו מבתיהם, כך או אחרת, כדי לפנות מקום לאוניברסיטת תל אביב.
ומה אחר כך, קוטלר וניומן, את מי תרצו לגרש בשלב הבא של טרנספר הענק? את תושבי רמת אביב? את היושבים במרכז שוסטר שבו מתקבצים בכל בוקר שמאלנינו הטיפשים והלא שפויים כדי לקונן על מר גורלם של הפלסטינים? את תושבי פתח תקווה, שכל שכונותיה החדשות בנויות על אדמות הכפר הערבי פג’ה? את תושבי חיפה? את תושבי באר שבע, העיר הנפלאה הזאת, שנכבשה ב־1948 בהוראת בן־גוריון? ואולי את תושבי אילת, שנבנתה על הריסות הכפר הערבי אום רשרש?
הרי המוסר הכפול שלכם, אנרכיסטים להכעיס, אינו יודע גבולות. שכן אם אין לנו זכות לשבת בגוש עציון, בחברון, בבית אל או ברובע היהודי בעיר העתיקה, אז אין לנו בוודאי שום זכות להקים את בניין עיריית תל אביב על אדמותיו של ערבי שנטש אותן לפני כ־70 שנה. כשם שאין שתי ירושלים, יש רק אמת אחת. המשורר אורי צבי גרינברג אמר את זה כבר לפני הרבה שנים. אפילו אנשים מוגבלים בשכלם, ואני איני יכול להגדיר אחרת את כל אלה שדוגלים בגירוש יהודים מבתיהם כדי לפנות מקום ל”מדינה הפלסטינית”, צריכים להבין שמהלך כזה לא יצלח לעולם. הוא גם לא יביא לפיוס או לרגיעה, או למשהו שאפילו במחנה המבולבל של נוימן כבר לא מדברים עליו.
אם לא נשנן כמה אמיתות יסוד, עלול “הבית השלישי” לקרוס עוד הרבה יותר מהר ממה שבמחנה האנטי־ציוני מייחלים לו.
התרעות פיקוד העורף