ייאמר גלויות כבר בתחילת הדברים: איני יודע לשחק שש־בש. אבל בשנות שירות רבות בצה”ל למדתי: אפשר להפסיד במשחק, אבל כדי לנחול תבוסה ממש יש לספוג מארס טורקי.
איני יודע גם אם בנימין נתניהו משחק שש־בש. אבל במהלך שנות שירותי בכנסת ישראל למדתי גם שאפשר להפסיד במהלכים פוליטיים. אלא שכדי להתבזות ממש צריך להיות נתניהו.
ראש הממשלה המנוח יצחק שמיר נשאל פעם על נתניהו וספרו “מקום תחת השמש” והשיב: "קראתי אותו ומצאתי בו קטעים רבים שמצאו חן בעיני. הייתי מציע גם לו לעיין בספרו מדי פעם”.
מעט מאוד דברים מעוררים בחילה יותר מההצדקות שנתנו להסכם מלחכי הפנכה המיניסטריאליים צחי הנגבי (נהרגו טורקים, לכן מפצים אותם. לו היו נהרגים ישראלים, הם היו מפצים אותנו) ויובל שטייניץ (יש לנו “חובה מוסרית” להגן על חיילי צה”ל). האם אינם מבינים שבכך הם מצדיקים, למשל, תביעות פיצויים מצד שרידי משפחתו של סלאח שחאדה, אשר 14 מהם נהרגו בעזה בשעת חיסולו? האם אינם מבינים שבאותה מידה אפשר להצדיק גם כניעה לסחיטה של אבו מאזן אם יאיים שוב להגיש תביעה לבית הדין הבינלאומי בהאג? “חובה מוסרית” כלפי חיילי צה”ל המסכנים את חייהם יום־יום, לילה־לילה, במלחמה בטרור, תחייב אותנו לשחד את הערבים רק כדי שלא יתבעו אותנו?
התרעות פיקוד העורף