לו הייתי צריכה לבחור ברעה חולה אחת של העידן החדש או אולי במחלה הסופנית של העידן הדיגיטלי המתקדם, הייתי בוחרת בתסמונת ה"חייב לומר משהו" כתסמין המנצח, זה שטרם נמצא לו מרפא. קל לשבת מרחוק, להאשים את כל העולם שלוקה במחלת ה"אני חייב להיות חלק מהשיח, גם אם אין לי מה לומר" ולכנות אותו טיפש. מודה ומתוודה, אני נוהגת לעשות זאת כל הזמן. אלא שבשבוע שעבר גיליתי שאני לא רק מתנשאת על טרולי הרשת הללו כאחרונת יושבי האולימפוס, אני גם מספרת לעצמי סיפורים שאיני טרולית קטנה בעצמי. ובכן, הזדעזעתי לגלות שייתכן שהתנשאתי לשווא, ואין דרך עדינה יותר לומר זאת: je suis trolit.
זה קצת מזכיר לי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, את המחשבה שהייתה לי לא מזמן על כך שפתאום לא מתחשק לי לטוס לבד לשום מקום. פעם הייתי עושה את זה הרבה, לוקחת מזוודה, לא אומרת לאף אחד לאן ופשוט נעלמת. היום משום מה קצת עבר לי החשק, ואולי גם ברור לי שאם אעשה זאת, אז לא באמת אצליח להתנתק אלא אהיה כל הזמן מחוברת לרשת, אשתף ואעלה תמונות. מוזר שפתאום זה קצת עצוב לחוות כל כך הרבה דברים לבד ולתת להם להישאר בפנים. כנראה שזה היינו הך לגבי כעס ותסכול. אולי כל מה שטרולי הרשת האלה צריכים באמת זה מישהו שיקשיב להם, מניחה שגם איזה חיבוק לא יזיק. אבל בטח לא ממני.
התרעות פיקוד העורף