ייאמר לזכותו של יו”ר רשות ניירות ערך שמואל האוזר שהוא לא חסך בשום מאמץ למציאת דרכים להבראתה. זה התחיל לפני כשנתיים בהדחת ההנהלה הקודמת, “שלא סיפקה את הסחורה”. האוזר גייס אז ביבוא אישי מנכ”ל מחו”ל ויו”ר דירקטוריון חדש. אלא שהשניים הסתכסכו, והאוזר, שמצא את עצמו בתפקיד גננת בכיתה טיפולית, נאלץ לאחוז במושכות. כשמהלך ההדחה לא הועיל, גיבש את “מפת הדרכים” העסקית שכללה הקלות דיווח לחברות קטנות, תשקיפים מקוצרים ודחיית הצורך בכינוס אספות כלליות.
חוק הריכוזיות, שאין לו אח ורע בעולם, העלים עשרות חברות שהוחזקו באמצעות מה שמכונה “חברות הפירמידה”. החוק בוצע למרות התנגדות פרופ’ האוזר לחלק מסעיפיו. חוק שכר הבכירים עבר כמה מהפכים, עד שהגיע לתחנה הסופית שלו. חוק זה, במתכונתו הנוכחית (כמו השוואת השכר הגבוה ביותר לשכר המינימום), אינו קיים בשום מקום בעולם, ורק בתל אביב גילו את החוכמה. באספות הכלליות נושלו בעלי השליטה ממעמדם, והכוח עבר לבעלי מניות המיעוט.
כדי לשכנע משקיעים לחזור הביתה ולהחזיר את האמון בבורסה חייבים לבטל את ההחלטות הפופוליסטיות שגרמו להתייבשותה. מכיוון שסביר שבאווירה הנוכחית זה לא יקרה, ניתן להניח שהבורסה תמשיך להתנהל כחנות מכולת שכונתית.