כהרגלה, ליבתה הכותרת הראשית של ה"ניו יורק פוסט” את האש בתקווה לא סמויה שההתלקחויות הקטנות והקטלניות בפיזור גיאוגרפי מקרי יהפכו לחומת אש חורכת כל: “מלחמת אזרחים”. המלחמה שאליה כיוון ה”פוסט” התנהלה בשנים 1860־1865 ונהרגו בה כ־600 אלף אמריקאים משני הצדדים. בניגוד לחשיבה המקובלת, היא לא פרצה רק בגלל שהצפון דרש ממדינות הדרום לשחרר עבדים שחורים. אף שיש לו הפוטנציאל, קיץ 2016 לא קרוב להיקף המהומות שהתלקחו בשנות ה־60 וה־70, שבהן בערו שכונות שלמות בלוס אנג’לס, בדטרויט ובשיקגו ומחירן בחיי אדם ורכוש הקים את המערכת הפוליטית מרבצה בניסיון לכבות את האש. למרות שנים טובות יותר מאז, לא דעכה ההתנגשות הגזעית עד היום, אלא גבהה וירדה בהתאם לנסיבות. על רקע בחירות לנשיאות אלימות, מתסיסות וקנטרניות מסוגן, עם מועמד שהוא פירומן מהזן המכוער ביותר ומועמדת הנושאת את התיוג שקרנית, לא אמר הקיץ הבוער הזה את המילה האחרונה, והוא עלול לחרוך את הרקמות האמריקאיות הרגישות ביותר.
כמו באמריקה, דווקא ברגעים הקשים ביותר מראה התקווה את פניה. הוויכוחים בתקשורת מרים וקולניים. האלימות תימשך במהלך הקיץ. אך תוצאה הגיונית של הבחירות תהיה צעד גדול לקראת פיוס והשלמה. בעיצומו של הקרע, קל להתרשם שבני הפלוגתא מבינים את המחיר הכבד של הפרעות ומוכנים לדון בו – שוב – אם לא לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, לפחות לנצור את האש.