הטלטלה הפוקדת את ישראל והמאיימת לשבור את מפרקתה, איננה סובבת סביב מדיניות, פוליטיקה, חילופי אליטות או אישים. מה שמטולטל הוא יסוד הזהות הישראלית.
לפני כ־120 שנים נחתו על חופי הארץ ראשוני החלוצים והחלוצות, בבקשם ליצור זהות חדשה ותרבות חדשה. ההתיישבות העובדת החילונית בנתה במו ידיה את הבלתי אפשרי, ויצירתה הייתה מופת יפיפייה.
בשנות ה־80 של המאה הקודמת עברה ההובלה לציונות החילונית העירונית. עגלת החילוניות העירונית עמוסה בחדשנות, מתרופות דרך יירוט טילים ועד לסייבר, פרסי נובל, בית משפט עליון מהמעולים בעולם, ויצירה תרבותית גבוהה מהפילהרמונית ועד ללהקת בת שבע. החילוניות העירונית אחראית לרוב היצירה הכלכלית, להפעלת המערכות החיוניות ולפיתוח היתרונות היחסיים הצבאיים.
לכאורה, העירוניות הקפיטליסטית מהווה תפנית מההתיישבות השיתופית, אך ברבדים העמוקים, השתיים דווקא דומות. ערכי הליבה של ההתיישבות העובדת היו הסתמכות עצמית ויצרניות כלכלית. היא סירבה לחיות מנדבות, ואפילו ראשוני השומרים סירבו לקבל מכספי החלוקה ותרומות מרוטשילד. אותן העצמה עצמית ומסוגלות אינסופית שאפשרו את הקמת דגניה וכנרת, מאפשרות גם הקמת סטארטאפים המשנים את העולם.
ושתיהן התבססו על זהות עברית מקורית. הזהות העברית מסותתת באבני הייסוד שהניח אלכסנדר זייד בשייח' אבריק, בגאונות השפתית של אלתרמן ב"פגישה לאין קץ", בטייסים המזנקים למבצע מוקד, ובנימים הדקים של ההוויה שמשרטט אהוד מנור ב"ימי בנימינה".
התרעות פיקוד העורף