כמו שמקובל בישראל, גם באמריקה מדברים השבוע על “שבטים”. כך צ’רלי בק, מפקד המשטרה בלוס אנג’לס, אמר ביום שישי לבוגרים הטריים של קורס השיטור: “התחלקנו לשבטים. פתאום נהיה חשוב יותר מי ההורים שלך ומה צבע עורך מאשר העובדה שאתה אמריקאי”. וכמובן, יש בדברים האלה מידה של תמימות.
השאלה מי הוריך תמיד הייתה חשובה, צבע העור תמיד היה חשוב. אלא שבגלי הגאות והשפל של מידת החשיבות של הפרטים האישיים הללו נדמה שאמריקה שוב גואה. שאלת מעמדם של השחורים שוב מטפסת לראש סדר היום. גובה קורבנות, ומאיימת לגבות עוד קורבנות.
וכמובן, דברי המושל שנאמרו ביום רביעי כבר נראו אחרת ביום שישי, כאשר המשטרה, שהייתה הנאשמת, הפכה למאשימה. מושג חדש חלחל למרכז הבמה: “המלחמה בשוטרים”. כלומר לא השוטרים שידם קלה על ההדק הם שמעלים את רף המתיחות הבין־גזעית, אלא פוליטיקאים ופעילים שידם קלה על המיקרופון ועל המקלדת הם שמורידים את סף הגירוי של הקהילה השחורה, ובמשתמע מתירים את דמם של השוטרים ופוגעים ביכולתם לבצע את תפקידם.
וזאת ספקנות שבוודאי גברה לאחר שבתי משפט החליטו לזכות מאשמה הן את צימרמן מפלורידה והן את וילסון ממיזורי. בשני המקרים, קבעו בתי המשפט, הייתה ליורים סיבה סבירה לפעול כפי שפעלו. זה מה שעשוי בהחלט לקרות גם לשוטר יאנז ממינסוטה. ואולי גם לשני השוטרים בבאטון רוז’, לואיזיאנה, שאין ספק שהאיש שירו בו למוות, אלטון סטרלינג בן ה־37, היה חמוש באקדח.
ובמילים אחרות: מיקה ג’ונסון, החייל לשעבר מאפגניסטן, שחזר לאמריקה וירה בשוטרי דאלאס, פגע דווקא בקהילה שבה ביקש לכאורה לתמוך. הוא פגע בה משום שהשוטרים יהיו עכשיו עצבניים יותר, ועל כן עשויים לירות מהר עוד יותר מכפי שירו קודם. הוא פגע בה מפני שחיזק מאוד את טיעוניו של האגף הטוען כל העת שלא המשטרה אשמה – האקטיביסטים השחורים ובעלי בריתם הליברלים, המעודדים אותם לתרבות קורבנית, הם שאשמים.