בימי הפיגועים הגדולים ב־1996, באזור הדמדומים בין רצח רבין לתבוסת פרס, כאשר היה נדמה שהפלסטינים מייצרים שהידים בעלות נמוכה בסין, כאשר אוטובוסים התפוצצו על נוסעיהם בתדירות גבוהה וזק"א תרו אחרי שרידיהם במרפסות בקומה השלישית, לקיתי בדיכי התוקף שמאלנים מסוימים כאשר מחיר אמונתם הפוליטי הופך בלתי נסבל וכתבתי ב"סופשבוע" ב"מעריב" - בעידוד המערכת שזיהתה את הפוטנציאל הנפיץ - טקסט שכותרתו הייתה “איפה טעינו", ובו הרהרתי במרירות שלמרות הדיאלוגים והנכונות לפשרה ניצב מולנו עם המוציא מתוכו מתאבדים משום שאבדה תקוותם.
גם האויב השתנה. אינני מתגעגע לערפאת, עלי חסן סלאמה, אבו איאד ואבו נידאל. אבל חלק מהללו לא ויתרו באופן טוטלי על צלם אנוש, ועם חלקם בחרנו לדבר וגם הגענו להבנות, בעיקר אחרי שלא הצלחנו להרוג את כולם. מי שמתגעגע לספטמבר השחור לעומת דאעש ואל־קאעידה, אינו מבין את החומר. ספטמבר השחור היה ארגון קטן עם מטרה נקודתית ולא בכדי להקים ח'ליפות בשמיים. מסע החיסולים של בכיריו על ידי המוסד בעקבות טבח הספורטאים במינכן (גם הוא בשדה תעופה באדיבות גרמניה), חיסל את האפקטיביות של הארגון ומחק אותו.
להרוג אותנו בטרמינלים שהם סמל הקוסמופוליטיות והעדות לעובדה שהעולם הפך קטן, הוא מצב בלתי קביל. לא בא בחשבון.
היו רגעים בהיסטוריה שבהם החובה להשמיד את הרוע ניצחה את ההומניות והרצון להיצמד לפרמטרים אנושיים, אבל לא הייתה ברירה. אינני אוהב לעסוק בהשוואות, משום שהן לוקות תמיד בחסר, אבל פחות מגרסה עדכנית של הפלישה לנורמנדי עם הבדלים מתבקשים, זה לא ייגמר. קם לנו אויב המקבל את הפקודות המבצעיות שלו ישירות מההשגחה העליונה בטלפון לווייני. אלה לא יחדלו מרצונם. חובה לעצור אותם.
התרעות פיקוד העורף