כל פעם כשאני מתעייפת, אני מרימה את עיני לחלל המשרד הביתי שלי ומשתעשעת בכל הדברים שאוכל לעשות כשאצא לגמלאות. אלא שאז, וזה לוקח בדיוק כמה שניות, אני נזכרת שאני עצמאית ושאין לי ממש פנסיה סבירה, לפחות לא כזאת שתוכל לפרנס אותי בלי לעבוד בכלל בעוד 30 שנה בערך. וחוץ מזה, אני אומרת לעצמי בלב, שגם אם הייתי עכשיו בפנסיה, סביר להניח שהייתי ממשיכה לעשות בדיוק את מה שאני עושה עכשיו, אולי עם פה ושם שינויים מינוריים ואולי גם עם קצת יותר כסף. הבחנתי בכך שככל שחולפות השנים אני מצליחה להגביה את רף השאיפות בלי לפחד. הזמן שחלף כנראה לימד אותי לחלום בגדול ולהרים בכל פעם את תקרת הזכוכית של עצמי. לא כי באמת בוער לי לנפץ אותה, כמו שתשמש איזשהו סימן דרך בשבילי. כזה ויני, וידי, ויצ'י.
חצי נחמה אולי טמונה בכך שלאהבה, שלא כמו לנס, לא צריך להמתין שתיפול מהשמיים. היא אף פעם לא נוחתת משום מקום האהבה המעצבנת הזאת. היא משהו שנמצא שם תמיד. רק צריך להסיר ממנה את האבק.
התרעות פיקוד העורף