בימים שהשטיק הפומבי של טראמפ מחוויר וחוזר על עצמו עד זרא, כמו גם המנטרה המקולקלת "הילרי המושחתת" ושאר טראמפיזמים, היה אמור טראמפ לנצל את ההכרזה על סגנו המיועד למופע ממוקד של הרמת מורל, תנועה קצבית במרחב והקרנת התלהבות כובשת מתבונת בחירתו. אבל טראמפ, קרוב אצל עצמו, וניצל את הזמן בגיחות קטנות לכל עבר שמהן הבטיח לחזור אל מייק פנס, ולא כך היה.
התייפחותו הנשנקת של כריס כריסטי מעבר למים בניו ג’רזי עמדה בחלל האולם. ניסו לשכנע אותנו שבין הבחירה בפנס בלחץ משפחתו ובין מה ששווק כ"חרטת הקונה" שלו, היה זה כריסטי שהפיץ את דברי הכפירה. אבל ספק אם הייתה בתולדות המפלגה הרפובליקנית הצגת סגן נטולת חדווה וחיוורת יותר; אולי ג’ורג’ בוש האב מציג את דן קווייל.
בהשוואה למעסיקו החדש נשמע פנס כפוליטיקאי קורקטי עם 12 שנות קונגרס וכהונת מושל, שמרני לעילא אך פחות דביק מאחרים, שקיבל החלטה שאם נגזר עליו לחתור בעוז במעלה ישבנו של טראמפ, לא יהיה מי שיעשה זאת טוב ממנו.
תיאורו של פנס את הקורבן שמקריבים טראמפ ומשפחתו כדי להגיע לבית הלבן סחט ממני דמעה. באמת חראם.
התרעות פיקוד העורף