כדרכם של פסוקים, לפחות למפרש אותם על דרך הפשט, הם לא משאירים מקום רב לדמיון. מכאן ברור על מה מתבססים אותם רבנים בדבריהם. הניסיון ליישב בין עולם ההלכה כפשוטו לבין החיים במאה ה-21 נתקל בפערים שחלקם כמעט לא ניתנים לגישור. הסערה שקמה בעקבות הדברים נובעת מהעובדה שעם ישראל מודל 2016 מורכב מאוכלוסיות וקהילות שונות אשר פועלות, יוצרות ונושמות זו לצד זו. אנו חיים במדינה יהודית, אך דמוקרטית. ב-150 השנים האחרונות עלינו לכאן מעשרות מדינות שונות בעלות תרבויות ייחודיות ומגוונות, אך כולנו ישראלים. אנחנו בעלי השקפות דתיות ואמונות שונות, אך כולנו (לפחות עם ישראל) יהודים, וזה עוד לפני שדיברנו על החברה הישראלית בכללה ועל בני דודנו שחיים כאן לצדנו.
לכן רבני הציבור החרד"לי בישראל רשאים להביע, להתבטא או לומר את אשר על רוחם, וגם הצועדים במצעד הגאווה בירושלים, בתל אביב, בבאר שבע או באשדוד רשאים לצעוד, להביע ולומר את אשר על רוחם. חופש הביטוי והחופש להפגין במדינה דמוקרטית מאפשרים לאלה וגם לאלה להביע את דעתם באין מפריע, כל עוד אינם פוגעים באחרים.
הדיון כאן לא מסתכם בדיון על חופש הביטוי ועל מה הוא מאפשר. אלא הוא עמוק יותר, ונוגע בשאלה לאן אנחנו רוצים להתפתח כחברה, או כיצד ניתן לקיים חברה שבה הפרטים שונים מאוד זה מזה, ותורמים כל אחד מייחודיותו ל"תבשיל" הנפלא הזה, העשיר בטעמים, ריחות וצבעים, ועם זאת לשמור על חוט מקשר שמאחד בין פרטיה? או איך מקיימים חברה רב-תרבותית תוססת, שביסודה נטועים עוגנים משותפים המאפשרים לפרטים שבה לבטא עמדות שבחלק מהמקרים סותרות את תפיסות עולמם של אחרים?
לטעמי, השאלות הללו הן שאלות היסוד שאיתן מתמודדת האוכלוסייה היהודית המתגוררת היום בישראל, שאלות שצפות ועולות מדי יום, ולא נוכל להתקדם כעם וכחברה כל עוד נמשיך לטשטש את השיח הזה. המפתח לפתרון הוא יציאה למהלך לאומי שבמרכזו בירור הערכים והאתוס המשותף שלנו כחברה. שיח כזה צריך להתבצע מתוך הבנה והתחשבות בדעות השונות, וללא חשש להבעתן. אך תחילה עלינו לבנות רקמה עדינה של חיבור וקשרים בינינו שיאפשרו זאת. אחרי שנשכיל לעשות זאת, נרגיש הרבה יותר טוב, ובעיקר נבנה כאן חברה בריאה.
התרעות פיקוד העורף