טראמפ לא רוצה שיאמרו לו איך לדבר על ההגירה ממקסיקו ועל טרור אסלאמי. הוא סבור שהצנזורה החברתית על השיח היא בסך הכל תרגיל מלוכלך בכפייה פוליטית ואידיאולוגית של עמדות מסוימות על ידי קבוצות מסוימות. ונדמה שלוינשטיין מחזיק בעמדה דומה. נכון, הוא סבור שהומוסקסואליות היא סטייה, שהרפורמים הם נוצרים ושצה״ל מבולבל ערכית; אבל יותר מכל זה הוא סבור שגבולות השיח שהתקבעו בחברה הישראלית אינם מאפשרים דיון אמיתי בסוגיות חשובות כמו: האם המשפחה המסורתית היא הדגם הרצוי לחברה? האם יהדות אורתודוקסית היא הדגם היחיד שראוי לתואר יהדות? והאם צה"ל פרוץ מדי לרוחות של קדמה מערבית?
לצופים בטראמפ, כאן בקליבלנד, לא תמיד ברור אם מדובר באיש מכירות ערמומי ומקורי או בשוטה שאיבד את השליטה על פיו. לצופים מרחוק בלוינשטיין יש בעיה דומה: לעתים הוא נדמה כרב מן המערה שאיבד קשר עם המציאות הישראלית, עם מה שמותר בה ומה שאסור, עם מה שיביא לו תועלת, ומה שיכתים את עתידו.
די ברור מה יביא לטראמפ תועלת. בתחילת נובמבר ילכו האמריקאים לקלפי, ויצביעו נגדו או נגד יריבתו. מה יביא ללוינשטין תועלת, מסובך יותר להגדיר. לפריצה של גבולות השיח, לשימוש בוטה בשפה ולהטחת עלבונות יש מחיר. הוא ישלם אותו. יש לפעולות כאלה גם כוח: הן מעוררות הדים, הן מציפות סוגיות לדיון, הן מטלטלות את המערכת והן מאלצות את הצופים לנקוט עמדה. בדיוק כמו טראמפ, לוינשטיין כנראה חשב שכאשר ישבור את הכלים ויאמר את האמת שלו, יתברר שהיא גם האמת של הרוב השקט החושש לדבר מפחד משטרת המחשבות. אם טראמפ צדק בהערכתו נדע רק בנובמבר, במקרה של לוינשטיין נדמה שאנחנו כבר יודעים.
התרעות פיקוד העורף