ההתרגשות בתקשורת משבירתה של תקרת הזכוכית ומבחירתה של אישה למועמדת לנשיאות של מפלגה אמריקאית גדולה מותירה קוראים וצופים רבים שאינם אמריקאים שווי נפש. כשהילרי קלינטון עבדה בהתנדבות למען ג'ורג' מקגוורן בבחירות 1972, הובילה אותנו גולדה מאיר אל התופת של מלחמת יום הכיפורים עם עיניים שטחו מראות כשהיא ממלמלת "סבירות נמוכה". כאשר מוכרים בפילדלפיה את כשירותה של קלינטון למפקדת העליונה של הצבא ואת שיקול דעתה המוצק עם מזוודת הקודים הגרעיניים בחיקה, אנחנו זוכרים את טעמה של הדייסה שסבתא בישלה.
מרגרט תאצ'ר – בניגוד למנטרה השגויה בדבר רגישות נשים לחיי חיילים ורתיעתן מללחוץ על ההדק – השליכה את בריטניה למלחמה מיותרת נגד ארגנטינה באיי פוקלנד בשם האימפריה. גם אינדירה גנדי ובנזיר בוטו לא היו צמחוניות. עובדה שהן נרצחו. צריך לעצור ולהרהר מדוע הגיעה הדמוקרטיה הגדולה לרגע המשכר הזה באיחור כה רב.
אבל למה להיות ציניים מול איכות הפקה נוסח ספילברג ואברמס, בערב שדפק בכוריאוגרפיה עילאית של הבולשוי רוקד את "אגם הברבורים" מתוך שינה. כמה מעודד היה לראות שביל קלינטון מסוגל עדיין לחזור לימיו הגדולים, שבהם אחז את לבה של האומה בכף ידו, וניסה במשך כשעה להאניש את רעייתו מהיום שהתאהב בה ב־1971, עד שהסכימה להתחתן איתו, דרך תרומתה נטולת האגו לאמריקה במשך עשרות שנים. ממשפט הפתיחה שנשמע כמו משהו שג'ון צ'יוור היה כותב, נתיב חייה ללא קיצורים עם תקריבים רבים של הבת צ'לסי ביציע המוזמנים. הבנתי שקלינטון מחויבת לאמריקה אבל לקחתי איתי את העובדה הטריוויאלית שביל וצ'לסי קלינטון צפו במרתון של שישה סרטי "בית ספר לשוטרים", קולנוע אינטלקטואלי מאתגר.
התרעות פיקוד העורף