השבוע נפגשתי עם חבר שלא ראיתי תקופה ארוכה. מתברר שהוא "עבר תהליך". אתם מכירים שיחות עם אדם ש"עבר תהליך". הוא מתיישב, לוגם בעדינות קפה הפוך על סויה, מניח את הספל באטיות בלתי נסבלת, נאנח, מדליק סיגריה, מסלסל בנשיפה את העשן, ואומר, "זה לא פשוט, אבל תקשיב, עברתי סדנה ששינתה לי את החיים, משהו מדהים". מעכשיו הוא יהפוך למיסיונר של הסדנה, ולא ישקוט עד שיצליח לשכנע גם את בן שיחו האומלל לעבור את אותה הסדנה כי "אחרי שבוע אתה אדם אחר. אתה חייב לעשות את זה, פשוט חייב". עוד לגימה מההפוך על סויה, הנחת הכוס בעדינות, סיגריה, עשן. "פשוט חייב".
אנחנו חיים בעידן הניאו־מכירתי. כל אדם עלול להפוך להיות מוכר אגרסיבי ונודניק. כששאלתי את המאמן בחדר הכושר שאלה מקצועית על שריר היד האחורי, הוא מיד הציע, "ולמה שלא תקנה כפפות חדשות? או אבקת חלבון? רוצה לשמוע על מבצע שישה אימונים פרטיים, השביעי חינם? חופשה באקפולקו? שישיית אקטימל? כפכפי אצבע ספורטיביים?".
על כל תזוזה שלנו יעוט מישהו שירצה לקטוף בונוס. בחנות הבגדים, אחרי שהמוכרת שכנעה אותי שכל הבגדים מאוד יפים עלי, נשאלתי בקופה מי עזרה לי. הבעיה בלהיזכר באדם, שאתה לא יודע את שמו, היא שאתה נופל לכל הסטריאוטיפים הראשונים שיש לך בראש, "נו הערבייה - השמנמונת הזאת - עם הבלונד הצבוע. כן, היא!". אבל לה לא אכפת. היא ביצעה מכירה.
כשאדם הופך מיצור אנושי לבעל עניין למכור, הוא יהנהן בתגובה לכל מה שתגיד, ובלבד שתגיעו לרגע שבו אתה קונה. כמו בסדרה הבלתי נגמרת "המתים המהלכים", האדם הננשך הופך להיות "מת מהלך", שאם ינשוך גם אותך - אתה תאבד צלם אנוש ותהפוך למכונה שרק רוצה לנשוך-למכור את האדם הבא שאתה רואה.
לא מזמן חבר כתב לי בפייסבוק, "היי דרור". הפנייה אלי בשמי תמיד מלחיצה אותי, אולי עשיתי משהו לא בסדר, ולכן אני עונה מיד. ואז, כשהוא ראה שאני שכוב על הרצפה מנוטרל, הוא ירה לעברי כאילו היה אלאור אזריה: "בא לך להרוויח המון כסף מהבית? שיווק אתרים באינטרנט. ניסיון לא הכרחי.
תשלום שבועי בדולרים. מתאים גם לסטודנטים, חיילים ולמטיילים בכל העולם". והאמת שכן, דווקא בא לי להרוויח המון כסף מהבית ולשווק אתרים. אפילו ניסיון לא צריך. רק שאין עבודה כזאת וברור שהאדם ששלח לי את ההודעה רק מעוניין שאצטרף למיזם פירמידה, אפסיד את כל כספי וכבודי ואהפוך להיות אפר אדם. כמוהו.
וזה בדיוק מה שהפכתי להיות השבוע, ננשכתי. לאחרונה התחלתי להרצות, וכל אדם שפגשתי, ראיתי בו קהל פוטנציאלי. הוא לא היה אדם בשבילי אלא לקוח. יצאו לי מהפה משפטים שכנראה היו רדומים בפח האשפה של המוח, וחיכו לשעת כושר להיפלט, כמו "ותבוא להרצאה, כי זה מאוד חשוב לי", ו"אני רושם אותך במוזמנים, כי הנוכחות שלך קריטית להצלחת האירוע".
העליתי פוסטים ואיוונטים עם בקשות "פליז תבואו!" ותמונות באינסטגרם עם לינק לקופה וירטואלית. הפכתי את עצמי למוקד מכירות שאינו מבייש את משרדי לאן. ושנאתי את עצמי על זה. אבל הקתרזיס שמגיע לאחר שעוד לקוח שולף ארנק - הוא אלוהי.
התרעות פיקוד העורף