השנה החליטו בוועד מתיישבי גוש קטיף לעלות על כנפי הכיסוף ולרכוב על רוחות החלום. את יום השנה הם מקדישים לשאיפה לחזור הביתה, לחולות של חוף עזה. הרעיון הגיע דווקא מהנוער, אלו שהיו ילדים בגירוש, לחמו בצוק איתן והגיעו ממש לפתח הבית שהיה שלהם, אז כשהיו קטנים. הקרבה, האפשרות, החול המוכר תחת הרגליים, המסו את המחסום המנטלי, והכיסופים הפכו לדרישה: עוד נשוב לשם. לפעמים, כשההורים מתעייפים, הילדים עוזרים להם לחלום.
אנשי הוועד לא נאיביים; הם יודעים שבשפה הישראלית "עזה" נחשבת לקללה, ושלא נשוב לשם כל כך בקרוב. אבל הם גם שמעו את מוטה גור מספר, שכאשר רץ להר הבית ב־67' החיילים שלו רצו לכותל, והוא לא הבין למה. לקח לו זמן להבין שהר הבית לא היה במכלול החלומות והכיסופים שלהם. הם התפללו לשוב ולבכות בעמק, ולא לכבוש את הר המוריה.
בלי חלום מנוסח היטב, הנלמד בבתי הספר ומשונן השכם והערב, בלי שלטי פלריג הדורשים ללא גמגום לשוב הביתה, זה לעולם לא יקרה. צריך להכשיר את הלבבות. הטנקים יבואו בעקבותיהם.
מה שעשוי להדהים הוא העובדה שבעוד שורות אלה נכתבות, חלק מהגרעינים ליישובים החדשים־ישנים כבר מוקמים. יש גרעין לכפר דרום וגרעין לאלי סיני, של משפחות צעירות הגרות ברחבי הארץ, וביום פקודה יגיעו לנ.צ., כמו ההורים שלהם אי אז (מעניין שדווקא תושבי שני היישובים האלה גורשו כבר בעבר: כפר דרום היה יישוב בחוף עזה שהוקם במסגרת 11 הנקודות בנגב לפני שנכבש במלחמת העצמאות, ואלי סיני נושא בשמו את כאב הגירוש הראשון מחולות חצי האי סיני. אנשים שגורשו ושבו יודעים שהגירוש איננו סופי, שיש תקווה.
דווקא אלה שלכאורה אמורים להיות מיואשים מהמכה הניחתת עליהם שוב ושוב, הם אלה שיודעים כי ניתן לשוב שוב ושוב).
אעצור ואומר: אין ציבור ערכי ומעולה כמו הציבור הסרוג בארץ, וכנראה גם לא אמצא כמוהו בעולם כולו. אני לא נפגשתי עם אהבה כל כך גדולה לארץ ולעם בשום מגזר אחר, עם נכונות אמיתית ומוכחת להקרבה, ומידות של חסד מעוררות השתאות והשראה. אבל יש בציבור הזה יותר מנימה של התנשאות, ומתוך התנשאות זו - לא יהיה ערבוב אמיתי עם שאר העם, ותמיד זה מאותן סיבות: ה' לא מרשה.
בגלל זה ה"התנחלות בלבבות" מעולם לא הייתה שלמה, בגלל זה נוער הליכוד מעולם לא הרגיש שייך בהפגנות של מועצת יש"ע, בגלל זה לא הייתה נהירה של הציבור הימני לגוש קטיף לפני 11 שנה, אף על פי שהם האמינו באמת ובתמים שנעשה פה עוול אישי ובגידה בציונות, בדמוקרטיה ובזכר הנופלים לשחרור המקום. כי אנשים לא אוהבים להרגיש שעושים להם טובה. הם רוצים להרגיש רצויים באמת, חלק באמת, שווים. וזו לא התחושה של חילוני בקרב הציונות הדתית, למרות כל המילים היפות והרעיונות לשיתוף ואחווה.
הישיבה בדד של גוש קטיף ושל ירושלים היא, להבנתי, החטא ולא העונש. הוא חטא היוהרה. ההתבדלות. לא, כמובן שלא הם אשמים בחורבן, אבל אולי אם היו אנשי הציונות הדתית מאמינים בלגיטימציה האפשרית של אמת אחרת, אם היו מעריכים תרבות ציונית שאינה מקיימת מצוות כשוות ערך לשלהם, אולי הייתה להם סולידריות רחבה יותר, שהייתה יוצרת התנגדות משמעותית יותר למהלך הנפשע הזה.
התרעות פיקוד העורף