היה זה מקס נורדאו, ממייסדי התנועה הציונית, שטבע בשלהי המאה ה־19 את המושג “יהדות השרירים”. מדובר במושג שהפך למרכזי בתנועה זו, שביקשה באמצעותו ליצור יהודי חדש; להתנער מדמות היהודי הגלותי העושה ימיו בבית המדרש ונתקף חלושעס כל אימת שפוגש נערה טובת מראה, וליצור במקומו יהודי אתלטי בעל ריבועים בבטן, רחב כתפיים ומנופח זרועות. במילים אחרות, להחליף את בחורי הישיבה במעין מייקל פלפס וסימון ביילס. ישראל 2016 מוכיחה שאתוס יהדות השרירים חלחל עמוק, אבל מוטב לנו להניח לו.
בתחילת המאה ה-20 היו פרושים במזרח אירופה יותר ממאה מועדוני ספורט יהודיים. עם התחזקותה של התנועה הציונית, אתוס יהדות השרירים הוסט לגיבוש דמותם של החלוצים, שנדרשו לגאול את הקרקע ולכבוש את הארץ. הכרזת העצמאות ומלחמת השחרור הוכיחו שמשימות אלו הוכתרו בהצלחה.
היהודים הגלותיים הקימו מדינה. אלא שמלחמת ששת הימים וכ־50 שנות הכיבוש שהיא הביאה עמה הוכיחו שמסורת השרירים יצאה מכלל שליטה ואינה יודעת גבול. השרירים הפכו לכוח ריק חסר מטרה ראויה או אסתטית.
ובאשר לכוח העבודה, גם שם מוטב להניח לשרירים. על פי נתוני בנק ישראל, פריון העבודה בארצנו נמוך בכ־14% מהממוצע במדינות ה־OECD. הסיבה העיקרית לכך טמונה במיומנויות היסוד הקוגניטיביות של העובדים הישראלים, הנמוכות מאלו של העובדים במדינות המפותחות. מיומנות זו מתבטאת, בין השאר, בשיטות ייצור עתירות כוח עבודה זול ובדלות טכנולוגית. במשק שדרוש בו פחות ופחות כוח פיזי, הפטור שניתן לתלמידי הישיבות מלימודי הליבה עתיד להעמיק את חוסר הפריון.
היחידים שמממשים כיום את אתוס יהדות השרירים במשמעותו המקורית הם זוכי מדליות הארד האולימפיות, ירדן ג'רבי ואורי ששון. האירוניה היא שישראלים אלופים אלו הצליחו להעפיל לאולימפיאדה למרות ההשקעה האפסית של המדינה בשרירים היחידים שהיה ראוי להשקיע בהם. אירוניה נוספת היא שעל ההישג הראוי הזה היה מי שמצא לנכון להלעיג ולהשבית שמחה.
אתוס יהדות השרירים קיים בישראל של היום בעיקר במשמעויותיו הכוחניות וההרסניות. הוא הורס כל חלקה טובה. אין זאת כי הגיע הזמן להניח לנורדאו ולחזונו ולפנות מקום לאתוס חדש. החלופות רבות הן. “יהדות החמלה” יכולה להיות אחת מהן.
התרעות פיקוד העורף