אלעזר הבן מציב את הטראומה של דדו מול הטראומה של הירש, אבל עם כל הכבוד לזו של הירש, הטראומה של דדו אלעזר הייתה מעורבת בטראומה לאומית בסדר גודל אפוקליפטי ואסטרטגי. זו של הירש הייתה כשל טכני מקומי של ביטחון שוטף בקטע מסוים של דרך הפטרולים הצפונית ומלחמות גנרלים במטכ"ל של דן חלוץ. האלוף (במיל') דורון אלמוג, שמונה לחקור את חטיפת שני החיילים והריגתם, זיהה את הכשלים בגבול הצפון. הם לא קרו באשמתו הישירה של הירש, אלא כרגיל בשל התרשלות איזה ג'ינג'י בשרשרת הפיקוד שבראשה עמד הירש - ומעליו אלוף פיקוד הצפון ומעליהם הרמטכ"ל.
אם על כל טעות של ש"ג היו מעיפים מפקד בסדר גודל של מח"ט, לא היו בצה"ל מח"טים, אבל התקרית של הירש גרמה לכשל מדיני־ביטחוני ובסופו של יום למלחמת לבנון השנייה.
המלחמה עצמה נגרמה בגלל להיטות היתר של חלוץ ואולמרט. הירש היה שם כדי לשלם על כישלונם, אפילו שצלח בגבורה ובתושייה את המלחמה, בעוד הצמרת ובראשה הרמטכ"ל חלוץ תיזזו את אוגדתו בלא לדעת מימינם ומשמאלם. כחייל לויאלי הוא עוד חיפה עליהם.
הבעיה של הירש היא נטייה בלתי נשלטת לצדק מוחלט ותמימות מהסוג הישועי. אלה מסוגלים לכל תעלול ונשארים תמימים באמונתם. אנחנו נידונים לחיות על חרבנו, הוא אומר, המורשת שלנו היא סיפורי התנ"ך והם רוצים להרוג אותנו. השאלה "למה הם רוצים" לא מעסיקה אותו. לא בישראל ולא כשהוא מחמש ומאמן חיילים בגיאורגיה. ההצדקה שם: הם בצד האמריקאי, ולכן שייכים לטובים, וסופרמן עוזר לטובים.
הירש של הסרט, וכנראה גם בחיים, לא שואל ולא עונה מדוע אנחנו נידונים לחיות על חרבנו ואם יש אלטרנטיבה. ברור שאם באים להורגך, השכם להורגם והתכונן היטב לפני כן, אבל מי שחושב שאנחנו נידונים לחיות על חרבנו ולא מברר לעצמו ולחייליו אם יש אלטרנטיבה - אינו ראוי לפקד לא על צבא ולא על המשטרה. הירש מסובך כיום ב"שיקולים עסקיים" בעייתיים שבהם יש למשטרה עניין, אבל מכיוון אחר לגמרי.
ללא חפירה במכוש מצד אלעזר, זהו סרט תדמית לטיפוס מיוחד שעבר עליו בולדוזר או טיעונים להקלת העונש או תשדיר שירות לתפקיד הציבורי הבא.
התרעות פיקוד העורף