דומה שהפעם באמת עברנו כל גבול. לעומת הודו, מדינונת ובה מיליארד תושבים ורבע ששיגרה לאולימפיאדת ריו קצת יותר מ־120 ספורטאים, הסתערה עליה המעצמה ישראל, שבה פחות מעשרה מיליון תושבים, עם משלחת שיא של 47 ספורטאים לאולימפיאדה ה־31. יחי ההבדל הקטן.
כגודל הרהב בשיגור משלחת מנופחת מעל לכל קנה מידה, כך חגיגות הניצחון הבלתי נגמרות בעקבות שתי מדליות הארד היקרות מפז, שהנחילו לעם היושב בציון הג'ודאים הנפלאים ירדן ג'רבי ואורי ששון. שידורי הלל בטלוויזיה מבוקר ועד ליל, עמודים פותחים בעיתונים וקבלת פנים המונית בנתב"ג. מתי עצרת הניצחון בכיכר רבין?
מי החליט שכל ספורטאי העובר את הקריטריון הבינלאומי, גם אם מדובר במקום ה־70 בעולם, זכאי לכרטיס השתתפות באולימפיאדה?
כך "זכינו" להיות מיוצגים על ידי ספורטאים שלא שמענו עליהם מימינו (גם עבדכם הנאמן, הקורא בעניין את מדורי הספורט במלואם), ובענפים שלא ידענו על קיומם בארץ. מי מממן את החגיגה הזאת? האם זה לא בא מהכיס של כולנו? האם שחיינית השחייה הצורנית אנסטסיה גלושקוב תזכה בעוד ארבע שנים בטוקיו לאולימפיאדה חמישית כדי לסיים שוב כמעט אחרונה?
ועוד דבר. בדיקה לעומק מגלה בעבר לא מעט "עריקים". כלומר, כאלה שצצו כביכול משום מקום כדי לעבור את הקריטריון האולימפי ולאחר מכן, בדרך כלל לאחר שכשלו, נעלמו כלעומת שבאו לטובת סיר הבשר בעולם. דרך אגב, אין הדברים מכוונים לחותר הקיאק מיכאל קלגנוב, שזיכה אותנו במדליה יחידה באולימפיאדת סידני 2000 ונאלץ לעזוב את הארץ מאוכזב על שלא זכה לסיוע ממשרד הספורט.
כן, משרד הספורט. מעניין אם בעקבות תקופת שהותה שם, תצליח השרה מירי רגב להביא למהפכה הנחוצה בכל הנוגע לייצוג מדינת ישראל באולימפיאדות. אומנם מחדש הרעיון האולימפי, הברון הצרפתי פייר דה קוברטן, טבע את האמרה "העיקר ההשתתפות", אבל כולנו מצפים להשתתפות מכובדת יותר מבלי להשתגע. בינתיים אולי ננוחם בכך שמעצמות ספורט בעבר, כמו פינלנד וכמו פורטוגל, משתרכות אחרינו עם מדליית ארד יחידה. אם תרצו, גם זאת נחמה.
התרעות פיקוד העורף