זהו מעין פסטיבל שעיירות איטלקיות שונות מקדישות למזון האופייני להן, במקרה של אמטריצ'ה מדובר בפסטה המפורסמת הזו. זו אחת הסיבות שהעיירה הייתה מלאה באיטלקים ותיירים אחרים לקראת החגיגה, שבה דוכני פסטה היו אמורים להגיש פסטה בכיכר והובטח שתהיה אפילו פסטה לחולי צליאק. לא גיליתי אם טרחו להגיש גם פסטה אל'אמטריצ'אנה צמחונית (כשרה?).
רעידת האדמה שהגיעה בעוד כל האנשים נמים את שנתם גרמה להרס עצום ולמספר מבעית של הרוגים. הטבע הזכיר לנו שאנו חיים על קליפה דקה, שמתחתיה הכל מאיים. לפני שבוע גילו כוכב לכת תאום לכדור הארץ, אם הוא באמת תאום, אני מציע להגדיר אותו כלא ראוי למגורי אדם ולחפש כוכב רגוע יותר.
באין תחליף, גם אנחנו חיים על כדור הארץ המסוכן, לא רחוק מאיטליה, לחוף אותו ים תיכון, על אותה קליפת אדמה רופפת, והאיום לנו, הישראלים, מרעידת אדמה, ידוע לכל אחד מאיתנו. אז מה? מה שמדאיג אותנו הוא דברים הרבה יותר קטנים בחיי היום־יום.
ההתעלמות היא חלק מחיי האדם, והישראלים התמחו במיוחד באמנות ההתעלמות, גם נוכח העובדה שקליפה דקה אחרת מפרידה בינינו לבין עולם האכזריות האנושית הבלתי נתפסת מעבר לקו הדמיוני המסמן את הגבול. הישראלי הוא אלוף העולם בהתעלמות. קליפת האדמה הדקה היא אויב האדם, אבל גם האדם הוא אויב האדם, ובתוך כל זה אנחנו חיים ועושים חיים, ומתכננים פסטיבלים או נוסעים לפסטיבלים, במיוחד אם יש בהם אוכל איטלקי, עד שנופתע.
במשך 40 שנה היו שמונה רעידות אדמה גדולות באיטליה. אחת בכל חמש שנים. האם אתם חושבים שהאיטלקים למדו יותר מאשר הישראלים? לא. והאם אתם חושבים שאחרי שקרה אסון, הממשלה האיטלקית טיפלה בשיקום הנפגעים טוב יותר מאשר הממשלה הישראלית אחרי, לדוגמה, האסון של הפינוי שהיא עצמה גרמה? אתם טועים.
לישראלים זה מעלה מחשבה כלכלית גורלית בכל משפחה: זה ממחיש כמה דירה היא השקעה מסוכנת. כל החיים מושקעים בארבעה קירות, וארבעת הקירות האלה קורסים ברגע. הביטוח נגד רעידת אדמה ישלם אולי את הבנייה מחדש, למי שמבוטח, אבל לא את ערך הבית, שיאפשר קניית בית אחר.
בנייה מחדש לא תמיד אפשרית. הבנק ידרוש את המשך תשלום המשכנתה. אה, כן, תאמרו: הממשלה תפצה. כאן אני רוצה לצטט אדם שראיתי בטלוויזיה האיטלקית אומר באותו צער שמוכר גם לנו היטב כשאנו נשענים על הבטחות הממשלה: "כל ההבטחות לא מולאו".
התרעות פיקוד העורף