באנגלית יש מושג של "אולד בויס נטוורק" - אחווה או קשר של חברים מבתי ספר יוקרתיים, מאוניברסיטאות עילית, מיחידות בצבא, ואחר כך מהפוליטיקה או מהכלכלה. בישראל החוויה המכוננת היא השירות בצה"ל ולכן אפשר לתרגם את המושג הזה לרעות צבאית, או בלשון יותר פשוטה - "אכלנו מאותו המסטינג".
זה היה מהות הקשר לפואד, כפי שהכל קראו לו, של לוחמי יחידת שקד – חפ"שים כמוני, קצינים ומפקדי היחידה – לדורותיהם.
הוא נולד בעיראק, גדל בקיבוץ, התגייס לצה"ל והגיע לדרגת תת אלוף. אך תמיד, ולא רק בקרב אלפי בוגרי שקד ב־40 שנות קיומה כיחידת סיור של פיקוד דרום, שמו התקבע כמי שהיה מפקד 424. זה היה מספרה של היחידה.
לא היה פואד אחד. היו הרבה פואדים. גם כאיש צבא וגם כפוליטיקאי וגם כבן אדם. היה פואד מפקד הצבא הקשוח והמחמיר, שתחת פיקודו עברנו סבל וטרטורים קשים, עד שקשה היום להאמין שפעם צה"ל התנהל כך. היה פואד שנשלח בשליחויות סודיות להקים את צבא סינגפור ואת הקשר הצבאי לפלנגות הנוצריות בלבנון. והיה גם פואד שבהיותו מושל צבא בגדה, פעלה בשטח המחתרת היהודית והיו רינונים שהוא נטה חסד לכמה מחבריה.
כפוליטיקאי הוא זגזג לא אחת. החל את הקריירה שלו בפלירטוט עם רשימת תמ"י המזרחית של אהרון אבו חצירה, חבר לעזר ויצמן ויחד עמו נחת במפלגת העבודה, שבה הגיע לדרגת יו"ר ושר ביטחון מטעמה.
פואד לא היה "סמולן", אך האמין בצורך לכונן שלום עם הפלסטינים ובהסדרים עם המדינות הערביות המתונות. כשר ביטחון וגם כשר האנרגיה – במשרד זה יצר את הקשרים עם אנשי העסקים שבגינם הסתבך בעבירות הפליליות - הוא חתר בעקשנות להקמת יחסים מיוחדים עם טורקיה ועם מצרים, שבה הקים קשרי עבודה טובים וגם ידידות עם הנשיא חוסני מובארק.
התרעות פיקוד העורף