זה היה אירוע שמסווג תחת הכותרת "ניחום אבלים", אבל המת מוטל לפנינו. חי, אבל בהחלט לא פואד. אחיזת היד רפה והמבט משדר את המפולת שקרסה עליו ובתוכו. נראה הרבה יותר גרוע מאז שחיסלתי שלא במכוון את הרומן שלו עם חוסני מובארק, ואז הוא צעק ונדמה לי שאפילו בכה. פואד היה אז איש הקשר של אולמרט לצורך הרגעת הרצועה ושיתוף המצרים בהסדר עם הפלסטינים (יש! האיש שלנו בהסדר עם אבו מאזן!). בסרט דוקומנטרי שעשיתי סופר על חיסול גדוד הקומנדו המצרי במלחמת ששת הימים בפיקודו, והוא הוחרם על ידי הממשל המצרי וגם נידון למוות שלא בפניו.
פואד מכונס אל עצמו. מנענע בראשו כלפי הדוברים. העיניים אומרות הכל. זכרתי איך מנע בטלפונים בהולים (בלילה, בלי שממש הכיר את האיש שבגללו צלצלתי אליו) למשרדי הממשלה שממונים על הוצאה לפועל, למשטרה ולראש עיריית חדרה (מזכירתו דיווחה למחרת), מלהשליך לרחוב גרוש עם שלושה ילדים. ואיך המשיך ודאג למחרת שעמידר תאפשר לו להמשיך להתגורר באותה דירה.
בשום פנים ואופן אני לא מדבר, אמרתי לשלומי. בסדר, הסכים שלומי, ואז אמר לפתע: עכשיו תורו של רן. פואד חביבי, אמרתי, עזוב אותך מכל השטויות האלה. תשים זין. משפחה ובריאות זה מה שהחיים מציעים, וזה המון.
וכך הוא הלך ונעטף בסיפורי היחידה. איך הגיע לבסיס הסודי בשעת חשיכה. הש"ג עצר אותו בשאלה מי זה? הוא השיב: פואד. אין כניסה לערבים, אמר הש"ג. למחרת השליכו עליו ציבורית בחדר האוכל כשאמר: נגמר הברדק, אצלי יהיה סדר. ואיך מנע יציאה לפעולה מאחורי קווי האויב בתעלה עד שהצוותים יהיו מוכנים. וכך המשכנו ועטפנו את פואד המוכה בתכריכים שאין מנחמים מהם: אין, לא הייתה ולא תהיה יחידה כמונו. לא ה־101 ולא מטכ"ל ולא שלדג - כולם גיבורים משוכללים מאיתנו – אבל איש לא שיחק אותה כמו ותיקי שקד. לטוב ולרע. על הכדורים שפגעו, ובעיקר אלו שכמעט פגעו. הכל רק לא על הכדור האחרון, שהיה הקטלני מכולם. מה שהיה היה, שילמת בגדול פואד, מכאן ואילך הכל נסלח.
התרעות פיקוד העורף