זה הרי לא באמת שלקרוא צ'כוב זה מתנשא. וזה לא שהקריאה ב"המלט" תמנע ממך להתכתב באנגלית עם איזה מוכר באי־ביי. זאת העובדה שבאווירה הציבורית הישראלית שנוצרה בשנים האחרונות כל דבר שנתפס כאיכותי נתפס גם כמטרד. אין טוב ורע, אין נכון ולא נכון, הכל שווה ערך והכל לגיטימי.
אז באה רגב וזורקת "צ'כוב", וזה מנגן על איזה סנטימנט. וואו, צ'כוב, כולה איזה רוסי שכתב סיפורים ומחזות. ובא בנט וזורק "שייקספיר". כולה שפה מליצית שאיש לא מבין אותה או ישתמש בה. וככה, במחי יד, מגמדים כל דבר, אורזים הכל בחבילה אחת: עוגה בחושה תעשייתית ועוגיות מקרונס עבודת־יד אותו דבר הן. כולה משהו מתוק, מה הצרפתים האלה מתנפחים עלינו עם העוגיות שלהם. וזה הפך לשיטה. כדי להצדיק לימוד של פייטנים צריך לבטל את אחד מגדולי המחזאים בעולם. כדי לעודד הטמעה של אנגלית מדוברת צריך לרמוס את הספרותית. כדי להראות לכם כמה אנחנו עושים למענכם, ננפנף את מה שמורכב, וכדי להוכיח לכם כמה אנחנו עממיים, נסלק מהדרך את מה שאינו עממי.
ודאי שהמיליה הזה לא מייצג את כל דוברי האנגלית בעולם. אבל הוא בהחלט מייצג את השכבה שאליה משתייך השר בנט. באזורים הללו הוא עשה את הונו. עם זאת, כשצריך להסביר לציבור הישראלי את השינויים שאותם הוא רוצה להטמיע, פתאום אפשר לנטרל את הצורך, אפשר לספר איזה סיפור על כמה שייקספיר, ובהקשר הזה תרבות, לא רלוונטיים לצורכי התקופה. ובכן, השר בנט, מי כמוך יודע, שלהכיר נכסי צאן ברזל תרבותיים, לזהות את ההקשר התרבותי או להבין בדיחה שהיא תוצר של ידע רחב - זה חשוב יותר כדי ליצור קשר ואמון מאשר להשתמש נכון בפאסט פרוגרסיב.
"בורות היא קללת אלוהים", אומר הלורד סיי במחזה הנרי השישי. "הידע הוא הכנפיים שבהן אנחנו עפים לרקיע". ולא, זה אולי לא מייל קלאסי, אבל זו האמת - והשר בנט יודע אותה. אז די לפופוליזם. או שמא יש לומר enough?
התרעות פיקוד העורף