תוכנית הצלה: הפופ הישראלי צריך עזרה בהישרדות

בניגוד לתיאטרון, מחול ומוזיקה קלאסית, המוזיקה הפופולרית בארץ לא זוכה כמעט לסבסוד ממשלתי. בתור התחלה, צריך להחזיר את הזמרים שלנו לטלוויזיה

שי להב צילום: אלוני מור
דנה ברגר
דנה ברגר | צילום: יח"צ
2
גלריה

רשות השידור עמלה כרגע על מספר תוכניות שמסכמות את פועלה, ומחזירה רגעי קסם גדולים אל המסך, לקראת סגירתה. גילוי נאות: אני מעורב באחת מהן, שמצדיעה לפסטיבלי הזמר לדורותיהם. מתוך העבודה על התוכנית, ועדכון בפרטי התוכניות האחרות, למדתי מה שכל צופה לילי בערוץ 33 כבר יודע מזמן: פעם הייתה פה המון מוזיקה בטלוויזיה. מהופעות רבות ששודרו במלואן, דרך הפקות מוזיקליות שרשות השידור יזמה בעצמה ("ארץ טרופית יפה", "עמק הנהר האדום", תוכנית של גזוז לקראת אלבום הבכורה שלה, פסטיבלי הזמר השונים ואפילו “לול", שהורכבה משירים ומערכונים. ועוד המון), ועד לאירוח שוטף של מוזיקאים בתוכניות השונות.

ועכשיו, תחשבו על הטלוויזיה הישראלית של 2016. איפה בדיוק אתם רואים זמרים על המסך? תוכניות מוזיקה מיוחדות כבר אין מזמן. הופעות חיות שומרים לימים של חג, מחצות ואילך. וזמרים כמעט לא מתארחים, כי אין תוכניות אירוח. איפה בכל זאת תמצאו אותם? בריאליטי. דנה ברגר מנסה לשרוד ב"הישרדות"; אורן ברזילי מתעד את חייו ב"מחוברים"; רמי קליינשטיין מתזז ב"היחידה". וכמובן, יש גם תוכניות ריאליטי מוזיקליות. אבל “הכוכב הבא", “דה וויס" ודומותיהן לא באמת מנסות להעשיר את עולם המוזיקה המקומי אלא את כיסי הזכיין. וככל שהשנים נוקפות, המוזיקה בתוכניות האלה הופכת משנית, ביחס לסיפורים האישיים ולגיבורים האמיתיים, שהם המנטורים (כשלעצמם מוזיקאים, שלא ממש עושים מוזיקה בתוכנית).

דנה ברגר בצילומי תוכנית "הישרדות". צילום: רפי דלויה
דנה ברגר בצילומי תוכנית "הישרדות". צילום: רפי דלויה | דנה ברגר בצילומי תוכנית "הישרדות". צילום: רפי דלויה

אני מכיר היטב את הטיעונים הקבועים של אנשי הטלוויזיה בעניין. אפשר לתמצת אותם לשורה - מוזיקה לא הולכת טוב עם טלוויזיה. היא לא מספיק תזזיתית/דרמטית/מצחיקה או כל ערך אחר שמדביק את הצופה למסך. ויש בזה משהו. בעידן הנוכחי, שבו כל דקה בפריים טיים נשקלת ומחושבת באופן מדעי ממש, שיר באורך שלוש דקות הוא מכת מוות. וכמובן שמאז שמתי כספי והפרברים כיכבו ב"ארץ טרופית יפה", חלו אי אלו שינויים בהיצע התוכניות וברמת הקשב והריכוז של הצופה. אבל דבר אחד לא השתנה. בעצם שניים. הטלוויזיה נשארה כלי ראשון במעלה לקידום תרבותי והחדרה לתודעה; והציבור לא מפסיק לצרוך מוזיקה ולהתעניין בה.

עכשיו השאלה היא איך לחדש את הקשר בין שתי הנקודות האלה. ואולי זו בכלל לא שאלה. אולי, בעידן הנוכחי של טלוויזיה מסחרית, המוזיקה צריכה לחפש לעצמה נתיבים ותדרים חדשים כדי לפרוץ לתודעה. ע"ע יו–טיוב. זה עובד לא רע בכלל עבור סטטיק ובן–אל. מצד שני, יש מוזיקאים שמשוועים לחשיפה טלוויזיונית, ובצדק. בתקופה שבה אפשר להרוויח רק מהופעות חיות, כי דיסקים כבר כמעט לא נמכרים, כל רגע על המסך הקטן יכול לעזור בשיווק.

תאגיד השידור החדש יכול להיות כתובת לצורך הזה, אבל הוא לא מספיק. כאן נכנסת לתמונה מידת הרצון של המדינה לסייע. בניגוד לתחומי תרבות כמו תיאטרון, מחול, מוזיקה קלאסית ועוד, המוזיקה הפופולרית לא זוכה כמעט לשום סבסוד ממשלתי. וזה בדיוק המקום לתקן את המעוות, גבירתי שרת התרבות.

הרעיון הוא פשוט - לסייע במימון או בסבסוד של תוכניות מוזיקליות בטלוויזיה. בכל הערוצים. הסכום שהוקצב לאותו פסטיבל מוזיקה מפורסם בכנרת, למשל, 1.6 מיליון שקל, יכול היה להספיק לכמה וכמה ספיישלים טלוויזיוניים. זה יכול לעזור לזמרים וליוצרים חדשים לפרוץ לתודעה; וגם לסייע לאמנים ותיקים שנשכחו. הופעה אחת בטלוויזיה תהיה בשבילם עולם ומלואו. זה בטח יותר יעיל מהספד חגיגי.

תגיות:
ריאליטי
/
רוק ישראלי
פיקוד העורף לוגוהתרעות פיקוד העורף