ליד האגם אני רואה משפחה מוסלמית נחמדה מאכילה את הברבורים. גבר, הרבה ילדים ונשים, כולן עטופות היטב. אחת מהן, אני מניח, היא אשתו. אחרות כראה בנות בוגרות. תמונה משפחתית נאה, אגם מושלם, אלפים, מה יפה מברבורים? אלא שאני לא רואה משפחות צרפתיות עם כל כך הרבה ילדים.
במקום אחר ראיתי משפחה נוספת מארצות האסלאם. גבר, אישה עטופה מאוד וחמישה ילדים. אירופה הישנה מתאבדת בכך שצעיריה לא עושים ילדים.
המוח ההומניסטי והרצון לראות דברים מזווית טובה מציירים לי תמונת עתיד ובו השוני רק יוסיף ויגוון. פה ושם אני רואה נערה שתווי פניה מסמנים שהיא ממדינות האסלאם, והנה היא במכנסיים ויש גם רווח קל בינם לבין חולצת הטריקו שלה, ואני אומר לעצמי: יופי, היא מסגלת עצמה לרוח החופש של סביבתה.
דוגמה מעודדת נוספת: לידי המסעדה חבורת צרפתים חוגגים בארוחת צהרים, גם ילד או שניים איתם, ואחת האמהות בבירור ממוצא מזרח-תיכוני. בעלה ושאר החברים צרפתים, היא מדברת צרפתית, לבושה כצרפתיה וילדתה הקטנה מפטפטת בלי הרף בצרפתית. מראה נוסף של שילוב.
ליד הברבורים באגם שוחים גם אפרוחי הברבורים. הם מכוערים עדיין, נוצותיהם אפרפרות ומלאות קצוות פרועים. הרי הם אותם ברווזונים מכוערים מן האגדה של אנדרסן. המשל קופץ אוטומטית: האם יהפוך הברווזון המכוער להיות ברבור המשובב כל לב גם במקרה של ההגירה המוסלמית לאירופה? אוי, חלילה לנו מלומר 'הברווזון המכוער', התכוונו לומר 'הברווזון השונה', 'הברווזון האחר'. האם הוא יהפוך להיות ברבור יפהפה רב-נוי?
על פי עליית מפלגות הימין האירופיות לא בטוח שהאירופאים מאמינים באגדת הברווזון המכוער, אף שברווזונים כאלה הופכים לעיניהם לברבורים שנה אחרי שנה. אבל גם בשמאל האירופי לא מוכנים לקבל את הכפייה המוסלמית על נשים.
זעמם של הסאטיריקנים אינו נגד הלבוש, אלא על פגיעה בערך אירופאי חשוב - שוויון האישה. קריקטורה אחרת באותו גיליון מתארת גבר מוסלמי הולך מבסוט בחוף הים, ידיו בכיסים, לבוש מכנסיים קצרים וגופיה, לידו נערות בחזה חשוף ואחריו נגררת במאמץ אישה בבורקיני סוחבת שמשיה, צידנית, שקיות ומחצלות. הכותרת למעלה אומרת: "הבורקיני האסור ביותר".
כשקניתי את "שארלי הבדו" אמרה לי אשתי: אל תלך עם זה ברחוב, והכניסה את העיתון לשקית. כיהודים, אילפו אותנו להצניע סימנים מזהים ולא לדבר עברית בקול רם. עכשיו, באירופה, צריך להזהר גם בחומר שאתה קורא.
התרעות פיקוד העורף