עונת המעבר: בסתיו, אפילו שיחת גישושים קצרה בפאב נשמעת עמוקה

בניגוד למה שמקובל לחשוב, הסתיו אינו דף בלוח השנה. הוא גם לא משב של רוח קרירה או טיפת גשם בריח של אבק. הסתיו הוא המבט הנואש בעיני הבודדים משני צדי הבר.

אנשים נוטים לקנן בסתיו. אולי זו התחושה של החזרה לשגרה שמפסיקה באחת את המסיבה הלוהטת, תרתי משמע, של הקיץ. אולי אלה החגים שבהם שוב נח עליהם מבטם הנוגה של ההורים - שאפילו כבר לא שואלים. אולי אלה הערבים המתארכים שבהם... כמה כבר אפשר לשבת לבד על הספה מול הטלוויזיה ולספר לעצמך שאתה מאושר?

ואז הם נפגשים, היא והוא.

הוא בן 35, ודווקא אוהב את חיי הרווקות שלו - מי יכול להאשים אותו בעיר שהיא לונה פארק לרווקים? אלא שבסוף כל רכבת הרים מסתחררת בלונה פארק, אחרי שתמה ההתרגשות, יש בחילה קטנה שנדמה לו שהוא חש בה יותר ויותר.

היא כבר בת 32.

עדיין צעירה במונחים של ימינו, אבל שתיים מתוך שלוש החברות הכי טובות שלה כבר נשואות, ולפעמים זה קצת מוזר לה. היא תמיד הייתה הכי יפה ביניהן, גברים תמיד היו בעניין, תמיד חיזרו בלהט, לפעמים אפילו מוגזם. רק שבזמן האחרון נדמה לה שחלה איזו ירידה: אם לא בכמות אז ודאי באיכות, כשכל מיני קשישים בני 40 פלוס חושבים שהעובדה שהיא נשארה לשתות לבד על הבר הופכת אותה לנואשת, וקצת מפחיד אותה לגלות שהם לא לגמרי טועים.

גם המתמטיקה לא עובדת לטובתה, כי נניח שתכיר מישהו: קצת רומנטיקה, קצת להכיר יותר לעומק, קצת לחיות ביחד - עם טבעת או בלעדיה, אבל לפחות עם עציצים וחשבון חשמל משותף. עד שיחליטו שהם רוצים להביא ילד לעולם, ומה אם משהו לא ילך חלק? לא עדיף לדעת עכשיו מאשר בעוד ארבע שנים?

אבל יותר מכל זהו הסתיו, עם הלילות המתארכים והמתקררים שלו שגורם אפילו לשיחת גישושים קצרה בפאב להישמע עמוקה.

אז בסוף הערב הם מתנשקים וקובעים דייט שני, והוא משתדל והיא משחקת אותה הכי קולית בעולם, כי זה לא שהיא לחוצה, אבל היא כבר למדה שלחץ מבהיל אותם.

ובדייט השלישי הם כבר זורמים אליו או אליה, והכל, או לפחות הרוב, ממש טוב, והם מתנשקים בבוקר שאחרי ויוצאים ביחד לבראנץ' בשבת וטוב להם ביחד.

ובאחד הימים הוא חוטף שפעת ומיילל כמו כל גבר שבטוח ש–38.5 חום זה צעד קטן לפני המוות. והיא מקבלת מאמא שלה הוראות בטלפון איך להכין מרק, ואף על פי שלגעת בפולקע קצת מגעיל אותה, יוצא לה לא רע, והוא שותה ומבסוט כמו ילד שאמא שלו הקדימה לאסוף אותו מהגן, ובתחילת דצמבר הוא אומר לה שחוזה השכירות שלו עומד להיגמר בסוף החודש ושחשב שאולי, אם תרצה לנסות... והיא מאושרת ומספרת לכולם, והחורף ההוא באמת הופך לנפלא: בט"ו בשבט היא מביאה לו עציץ, וביום ההולדת שלה הוא מזמין מקומות למסעדה הכי יקרה בתל אביב ומפנק ביין, אבל לא שולף טבעת כמו שאולי קיוותה.

ובפורים הם מתחפשים ביחד למסיבה ההיא שבמהלכה הם לא מפסיקים להתנשק ולהתחבק, ומחליטים שהגיע הזמן, עוד לפני פסח, שיכירו את ההורים.

ובפסח הוא נהיה קצת חזיר, כמו רוב הגברים שרואים נשים צעירות בשמלות אביביות. רק שחזיר ככל שיהיה, הוא לא מנוול ומבין שבגילה יש גבול לכמה אפשר למשוך משהו שעוד לא ברור בדיוק לאיפה הוא הולך.

ולקראת הקיץ מגיעים גם ריבים ואיתם דמעות, ומכאן זה ייגמר בשברון לב: בהתחלה שלה.

אחר כך שלו. כי אחרי עוד עונה של רווקות בעיר שעוד אין לה רכבת תחתית, אבל יש לה רכבת הרים שיוצאת לנסיעה בכל לילה מחדש, הוא ירגיש פתאום שבא לו להקיא - בהתחלה מהפרטנרית המזדמנת, אחר כך מעצמו.

ולקראת הסתיו הבא הוא יתגעגע, והיא תגרום לו בהתחלה לשלם ביוקר על הקיץ האחרון, ולבסוף תתרצה, כמו שהיה ברור לשניהם כבר בפעם הראשונה שבה התקשר אליה מחדש.

ויחד עם הקאמבק תבוא ההצעה.

ומכאן והלאה תחליף הפרקטיקה את הרומנטיקה שתבצבץ מדי פעם. בהתחלה בסופי השבוע, אחר כך בחופשות, בסוף רק בימי הולדת, עד שתהפוך לידידות או למרירות, או מה שסביר יותר להניח - לשילוב של שתיהן.

ובעוד שנים רבות, בסתיו, היא תישא מבטה דרך החלון אל הגשם הראשון ותחשוב כמה טוב שהיא כבר מזמן לא שם בחוץ.

ובחלון אחר באותו הבית הוא יביט נוגה באותו הגשם, יפתח מעט את החלון כדי לשאוף את ריחו מלוא ריאותיו, ועם הנשיפה תיפלט מגרונו איזו יבבה.