שם, במרתף, עברתי לעבוד כיועצו של פרס. או יותר נכון, לשרתו ולצקת מים על ידיו במקום שהכי אהב: מערכת הביטחון. מאז הלילה ההוא ועד לאחרית ימיו היה פרס עבורי בית ספר של איש אחד. בית ספר לממשל, לדיפלומטיה ולפוליטיקה; בית ספר לתקשורת ולתעוזה, לחדשנות ולסקרנות; בית ספר להבלגה ופיוס, לנחישות ביטחונית וחתירה לשלום.
תרומתו של פרס למדינה ולביטחונה אדיר, דרמטי ובלתי ניתן לכימות: החל בהנחת היסודות לבניין המדינה וצה"ל, דרך פעילויות הרכש הגלויות והחשאיות בשנים הראשונות, הקמת רפאל, התעשייה האווירית והכור בדימונה ועוד. פרס היה "כותל המזרח" של צה"ל, בוודאי מאז רצח רבין ועוד קודם לכן. הוא היה "חומת מגן" למפקדים מפני התקפות פוליטיות וציבוריות, ותמך בשקט ברמטכ"לים בעתות משבר ומצוקה. לא אחת אלו הביטו למעלה ולא ראו כלום מלבד פרס - שתמיד הייתה לו אוזן קשבת, כתף חמה ועצה הגונה. אמרו עליו שהוא לא עשה צבא. הבל ורעות רוח. הוא שירת ביחד עם חיים ישראל ז"ל במשרד הביטחון תחת דוד בן-גוריון, ותרומתו לביטחון ולצה"ל עולה אלף מונים על זו של מצביאים ואלופים מעוטרים בעטרת ניצחון וביחסי ציבור. הוא נגע כאן בכל: בפוליטיקה ובמדינאיות, בביטחון ובשלום, בתעשייה ובחקלאות, בחינוך ובהתיישבות, במדע ובטכנולוגיה. פעם קרא לי אליו ללשכתו בבית אמות משפט בתל אביב וטען כלפי: "הבעיה איתך ועם בני דורך היא שאתם חושבים במהירות הקול ואני במהירות האור. יש לי הרבה להספיק".
הוא הטיח באנשי המודיעין, שהיו חלק מהפגישה, כי הם לא חזו את בוא סאדאת, לא את אוסלו, לא את פלישת עיראק לכווית ולא את פתיחת שערי ברה"מ. "המדפים שלי בבית מלאים ספרים על ברה"מ שאיננה עוד, מה אעשה עם כל הספרים?". הם ישבו מולו פעורי פה. הוא דיבר בלחש, והם שתו את דבריו בצמא. "חשוב שיהיה מודיעין טוב. אבל אל תטעו, חשובה מדינאות, מנהיגות, תעוזה וחשיבה מחוץ לקופסה, שתפתיע את כל הערכות המודיעין".
האלבום הלך לכספת, אולם בשנים אחר כך, כדובר צה"ל בתמיכת הרמטכ"ל, שחררנו אותו לאט-לאט באישור הצנזורה לידיעת הציבור. הייתה זו חובה נעימה עבור פרס, למען יידעו הדורות.
לקראת הבחירות ב-1996 נסעתי איתו למסע קצר אך מפרך בארה"ב. נחתנו בוושינגטון לשני מפגשים עם הנשיא ביל קלינטון, ובערב אחד טסנו לניו יורק, למפגש חשוב עם מנהיגי הקהילה היהודית. בשעה עשר בלילה, לאחר המפגש ובטרם נצא בשש בבוקר לשדה התעופה ונמריא חזרה לוושינגטון, התייצב פרס בלובי של מלון "הייאט ריג'נסי" רענן מתמיד, והציע שניסע לבלות במועדון הג'אז "בלו נוט". הימים היו אחרי רצח רבין והיסטריית האבטחה הייתה גדולה. המאבטחים נכנסו להיסטריה, אבל הוא הסביר להם שמה שלא מתוכנן לא מסוכן. על עייפות אף אחד לא העז לדבר בקרבתו.
בבוקר, בדרך לשדה, הוא נזכר שהבטיח לנכד כובע של היאנקיז, אבל החנויות היו עדיין סגורות. הבעיה נפתרה מיד, שוב בעזרת מחשבה מחוץ לקופסה.
הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק ז"ל, מנכ"ל משרד הביטחון ואנוכי המתנו לו בחדר המנצח בקומה השנייה של היכל התרבות. שנייה אחרי שהביאו כדורי שוקולד אל החדר שאותם דחפנו לפינו, נכנס פרס לחדר בסערה. קמנו מיד, כדור השוקולד הלעוס למחצה תקוע בפינו. "הרמטכ"ל, אני רוצה לצאת מחר בבוקר בהודעה חשובה", אמר פרס לשחק. "בית הספר היסודי יתחיל בגיל 4 ולא 6. בגיל 16 יסיימו תיכון וילכו לאוניברסיטה, ואתה תקבל לצה"ל בני 21 עם תואר אקדמי. תגיד לי שאתה מוכן, תן לי תשובה עכשיו! אני רוצה לומר שזה על דעתך".
מה שקרה הוא שגם שחק וגם אני התפקענו מצחוק מולו. הוא ניגב את פירורי כדורי השוקולד שעשו דרכם מפינו אל חליפתו ההדורה. "זה קצת מורכב", ענה לו שחק כשנרגענו, "אנחנו צריכים לבדוק".
כשהצגנו לפרס בדיון ההכנה את מתכונת הביקור ואת הטקסים והאירועים שיחייבו את השתתפותו, הוא שאל מדוע משמר כבוד ימנה רק 48 צוערים ולא יותר. השבנו לו שיש פרוטוקול וכו'. הוא הסביר לי שפרוטוקול ונהלים נכתבים על ידי אנשים ואפשר לשנותם. הגדלנו את משמר הכבוד לכ-100 צוערים והוספנו עוד 100 וטרנים. ואז למדנו שיעור בפרוטוקול ובנהלים. שיעור חשוב.
פרס לא ענה לי, אפילו לא הרים את העיניים. "אדוני ראש הממשלה", קראתי לעברו והוא לא השיב. כשהקשיתי קצת הוא הישיר אלי מבט כעוס. "מדוע אתה מבקש ממני אישור לדבר כזה?", שאל. "אם אאשר, תחשוב שאני מחפש ריקלמה (פרסום). ואם לא אאשר, עם ישראל לא ידע זאת". השפלתי מבט, פניתי לאחור ויצאתי מהחדר עם שיעור ענק בתקשורת.
בתקופת הפיגועים הגדולים בתל אביב ובירושלים, כשפוליטיקאים מסביבו ביקשו להחליפו בתפקיד שר הביטחון, ותדרוכים לעיתונאים טענו כי "אין לו זמן לביטחון", הוא השתולל ואמר: "בניהו, תגיד לעיתונאים שאני כיום שר ביטחון במשרה מלאה וראש ממשלה ביתר הזמן, ותעיד להם על זה". הוא היה נץ ביטחוני ויונה מדינית כשהייתה הזדמנות. זה ולא אחרת.
פרס כנשיא נתן לנתניהו אשראי. תמך בו, גיבה אותו בעולם וקיווה לשמש לו כגשר אל העולם הערכי ובכלל. בחלוף זמן פרס הבין שהוא לא גשר אלא שטיח והתעשת. הוא התכנס, שמר על ממלכתיות של נשיא ולא ביקר בפומבי את נתניהו, אבל כאב מאוד את המצב ואת הקיפאון. השבוע יצאה ישראל מהבידוד המדיני ליממה אחת הודות להלווייתו של פרס. ומה הלאה?
שבת שלום ושנה טובה.
התרעות פיקוד העורף