כמי שעומדת בראש העמותה שקיבלה על עצמה לקדם את זכויותיו של כל אדם אשר אינו מעוניין להאריך את חייו, אני סבורה כי הגישה הבלגית המאפשרת את ליטול חיים בלי קשר לגילו של החולה, וכשהרופא עצמו מבצע את "גזר הדין", היא בעייתית ומרחיקת לכת, ובמידה רבה מטילה צל על התומכים בגישה מתונה יותר, שאינם רוצים שבדרך זו יהפכו רופאים לתליינים.
כמי שמחויבת לרעיון שעל פיו ישראל היא מדינה יהודית, אני סבורה כי על החברה הישראלית ליטול השראה מהמסורת ומההלכה היהודית כשהיא נדרשת לסוגיה הרת גורל זו. ההלכה היהודית מתירה שלא לנקוט פעולות שיאריכו את חייו של אדם גוסס הסובל ממכאובים וממחלות חשוכות מרפא. היא גם מתירה שלא לחבר אדם הנוטה למות למכשירי החייאה ואף לא לתת לו תרופות. פוסקי ההלכה אף מתירים להתפלל למען מותו של חולה סופני בתקווה שייגאל מייסוריו.
יתרה מכך, אני סבורה כי חולה סופני המבקש שלא להאריך את חייו, יוכל לעשות זאת לא רק כשהוא מוטל במיטתו על ערש דווי, אלא כשהוא עדיין צלול, ומסוגל באמצעות מרשם רופא לקבל תרופה שייטול כשיגיע למצב שבו אינו יכול עוד לשאת את סבלו.
אלו שתי הדרכים היחידות לטעמי שחולה יכול לסיים את חייו: האחת נעשית באופן אקטיבי על ידיו, והשנייה באופן פסיבי - אי-הארכה מלאכותית של חייו. בשני המקרים החולה הוא שאחראי לחייו ולמותו. אין הדעת יכולה לקבל כי החברה והרופאים כנציגיה ישתתפו באופן פעיל בסיום חייו של אדם. הדעת גם אינה יכולה לקבל כי קטין שאינו אחראי לחייו באופן מלא, הנתון לאחריותם של הוריו, יוכל לקבל על עצמו החלטה הרת גורל כזאת. על כן יש להשאיר את קבוצת הגיל של בני 18 ומטה מחוץ לדיון המורכב הזה.
אני סבורה כי רק אם נוכל להכיל את מגוון המורכבויות הקיימות בסוגיה מוסרית זו, נוכל לקבל את ההחלטה הנכונה באשר להמשך חייהם של אלו הנמצאים בסוף דרכם.
התרעות פיקוד העורף