המבקר צודק. כמעט כל הכנסות המפלגות מבוססות על תקציב המדינה (מיעוט מבוטל מהכנסותיהן מתקבל מתרומות הציבור), ואצל חלק מהמפלגות מדובר בכל הכנסותיהן. כשהמפלגות נכנסות לגירעונות ונקלעות לקשיים כלכליים, מי שנושא בתוצאות הוא הציבור. כולנו מממנים את הגירעונות של המפלגות.
אולם אין די בקריאותיו המוצדקות של המבקר. במחקר מדיניות שכתבתי לפני כשנה וחצי יחד עם ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר הבהרנו כי הבעיה היא מערכתית ופתרונה דורש את תיקון חוק מימון מפלגות. תקרת הוצאות המפלגות הקבועה בחוק גבוהה בהרבה מכספי המימון הציבורי שהן זכאיות לו (פי שניים ויותר).
בתקופת בחירות הפיתוי של המפלגות להוציא כספים מעבר להכנסותיהן ועד לתקרת ההוצאות הוא חזק מאוד, משום שאף מפלגה לא רוצה להיות היחידה שנוהגת בריסון ומסתכנת בפגיעה בסיכוייה להצליח בבחירות. כך יוצא שהמפלגות מוציאות כיום כספים עד לתקרת ההוצאות שלהן, הרבה מעבר להכנסותיהן, ונקלעות לגירעונות ולקשיים כלכליים.
הפתרון טמון בשינוי החוק ובהטלת מגבלות נוקשות יותר על הוצאות. בדיון בוועדת הכנסת שנערך לפני הבחירות האחרונות העידו נציגי המפלגות עצמם שהיו רוצים שהוצאות הבחירות יוגבלו ביתר שאת, וזאת כדי להסיר את הפיתוי לבזבז יותר מדי כסף. כפי שמוצע במחקר וכפי שמציע גם ח"כ מיקי רוזנטל בהצעת חוק שהניח השנה על שולחן הכנסת, על תקרת הוצאות המפלגות על תעמולת הבחירות לעמוד על 30% מתקרת ההוצאות הכוללת הקבועה היום בחוק. רק מגבלה נוקשה שכזו תמנע את ההתנהלות הבזבזנית של המפלגות.
התרעות פיקוד העורף