לכספית הייתה עמדה ברורה מאוד בשאלה כיצד צריך להתייחס לישראלים שהולכים החוצה, אל העולם, כדי ללכלך עלינו. "אפשר לקרוא לזה מהרסייך ומחריבייך ממך ייצאו, מודל 2010", כתב. הוא גם הסביר למה כשמדובר בישראלים, זה הכי גרוע. "דוח כמו גולדסטון משווע לאסמכתאות", ניתח. "הוויכוח הציבורי הנוקב שהתעורר בעקבותיו מצריך הוכחות. כשיש 'הוכחות' ממקורות ישראליים, נחשב הדבר להישג של גולדסטון ומעניק נפקות מיוחדת לטענות הכלולות בדוח. בבחינת 'הנה, תראו מה הישראלים עצמם אומרים על הצבא שלהם'".
***
כספית לא לבד בסיפור הזה. עבור רוב רובה של העיתונות הישראלית המיינסטרימית ועבור רוב רובם של העיתונאים הישראלים הכותבים בעיתונות המיינסטרימית, יש נקודה אחת שהעולם סובב סביבה. נקודה שהיא הקובעת מה תהיה עמדתם בכל נושא ובכל עניין. נקודת בנימין נתניהו. בכל מה שהוא יתמוך הם יתנגדו. על כל מי שהוא יילחם נגדו, הם יגנו בגופם. וכך, בשנייה שבה נתניהו אמר על בצלם שהוא ארגון "קיקיוני והזוי", הוא גזר למעשה על רוב עיתונאי ישראל לתמוך בארגון הזה. זה משהו שהוא חזק מאותם עיתונאים. זה משהו שכבר מזמן אינו בשליטתם. זה משהו שייתכן שהם אפילו כלל לא מודעים לו.
עזבו את זה שהשורה הזו, גם אם לא כתובה כך בדיוק, זועקת מכל מילה בהחלטת אונסק"ו. העניין הוא שאתה עומד נדהם מול הגל הזה ושואל את עצמך מה הסיפור של החבר'ה האלה? מאיפה המוטיבציה שלהם ? כשמנכ"לית אונסק"ו מבינה את הבעייתיות שבהחלטה, כשמקסיקו מושכת את תמיכתה ממנה ומנמקת את זה בכך שהטקסט פוגעני ולא מאוזן כלפי העם היהודי והקשר ההיסטורי שלו לירושלים, כשברזיל מביעה את חוסר נוחותה מהניסוח כלפי ישראל - להתעקש ולהסביר שהבעיה הכי גדולה כאן זה הניסוח של ההודעה של נתניהו? איך זה שהעולם כולו מבין שעניינו של המסמך הזה בערעור על זכותה ההיסטורית של ישראל בירושלים, וכמה פרשנים אצלנו משוכנעים שהעניין בכלל הוא הניסוח של ראש הממשלה.
פעם יכולנו לראות בזה עניין שמקומו במדור ביקורת העיתונות, אבל היום ברור שזה כבר הרבה מעבר לזה. כי כשכל משמיץ ישראל בעולם יודע, שעל רקע יחסה של התקשורת הישראלית לראש הממשלה הוא ימצא כאן שותפים לכל דבר הסתה שלו נגדנו, זה עניין שחורג מגבולות השיח העיתונאי.
***
ושלא תתבלבלו. לא מדובר בביקורת, כי ככל שמדובר בה אין לי ולו הערה קטנה. גם לי יש הרבה ביקורת על ראש הממשלה. כאן מדובר בשנאה. במשטמה. בתיעוב. במשהו שמגיע ממקום עמוק שמקורו בתחום הנפש.
תראו איך נשבר הטאבו שלנו בכל מה שקשור לחללי צה"ל, כשגם זכרו של יוני נתניהו ז"ל היה למרמס, רק משום שפגיעה בו נתגלתה לפתע כדרך לא רעה לפגוע באחיו. תראו כמה פעמים הרשתה לעצמה העיתונות בשנים האחרונות לשחק, במילים כאלה ואחרות, עם השוואות בין ממשלת נתניהו לשלטון הנאצי. לא ההמון הנבער. העיתונות.
תראו מה קורה ליצחק הרצוג בכל פעם שעולה על סדר היום האפשרות שהוא יצטרף לממשלה. ההתקפות עליו לא באות ממקום שמסביר למה חשוב למפלגת העבודה, למחנה הציוני או לשמאל כולו שהוא יישאר באופוזיציה. הרצוג מוזהר כל הזמן כי הצטרפות שלו לנתניהו היא סוג של חבירה לשטן. משהו שעליו אין סליחה ואין כפרה.
תראו כמה לעג ספגו גדעון לוי ושי גולדן, שניים שנפגשו עם נתניהו במסגרת סבב הפגישות הגדול שקיים עם עיתונאים, ואמרו עליו כמה מילים שיכולות להישמע כחיוביות. זה לא שהם השתכנעו ממנו. זה לא שהם החליטו להצביע ליכוד. זה לא שהם יסלדו ממנו מחר פחות ממה שסלדו אתמול. הם רק ראו בדברים שלו גם משהו חיובי שראוי לציון, וגם זה בקושי. אבל העניין הוא שכבר אי אפשר להגיד מילה טובה על מי שקיבל את קולו של כל מצביע רביעי. של מי שכל הסקרים ממשיכים לראות בו המועמד המועדף על אזרחי ישראל לראשות הממשלה. תקראו את הטור של ליאור דיין כאן, אחרי הפגישה של אנשי "מעריב" עם נתניהו, ותבינו לבד כמה הוא חשש להגיד שתי מילים טובות על האיש. זה נראה למישהו נורמלי?
***
הבעיה, וחשוב להדגיש את זה, אינה בביקורת על נתניהו. לי עצמי יש, כאמור, ביקורת גדולה עליו בלא מעט תחומים. יש לי ביקורת על הקפאת תכנון הבנייה ביהודה ושומרון. יש לי ביקורת על הכניעה שלו ללחץ המדיני לבלימת הבנייה בירושלים. יש לי ביקורת על מחדליו בהר הבית. יש לי ביקורת גם על רצונו להכניס את הרצוג לממשלה, בניגוד להבטחת הבחירות שלו לא לעשות את זה. ביקורת כן, שנאה ומלחמת חורמה לא.
העניין הוא, שמכיוון שנתניהו מנהל את ענייניה של מדינת ישראל, המלחמה בו היא לא פעם גם על חשבונה של המדינה ועל חשבוננו שלנו. תעברו על כל העימותים, הוויכוחים וחילוקי הדעות של ראש הממשלה שלנו עם נשיא ארה"ב, ברק אובמה, ותגלו שבאופן מדהים העיתונות הישראלית בחרה בצד של אובמה בכל עימות שכזה.
תראו איזה שמחה לאיד יש כאן אחרי כל גינוי אמריקאי לישראל, ותבינו שיש כאן עניין חולני. תראו כמה פעמים רצו עיתונאים ישראלים לבקש תגובה אמריקאית לפרסום תוכנית ישראלית לסגור מרפסת בשכונת גילה, ותבינו שיש כאן משהו פתולוגי. כי זה לא נעשה רק משום שהעיתונות שלנו מתנגדת מדינית לבנייה בשכונת גילה. זה נעשה משום שיש בה פשוט רוב גדול לאלה שמתים לראות את דובר הבית הלבן תוקף את הממשלה שהאיש הזה עומד בראשה.
כל פעולה של נתניהו מוצגת כתחמנות, כשקרנות וכספין תקשורתי. כשהוא פעל כדי להביא לכאן מרוסיה טנק שהשתתף בקרב סולטאן יעקוב, עיתון חשוב קבע שהוא עבד על משפחות הנעדרים והביא סתם טנק ולא את הטנק של יקיריהם, על אף שנתניהו לא טען מעולם שמדובר בטנק הזה. כשנתניהו הצטלם עם הכלבה שלו, התברר שגם זו סיבה לצחוק עליו. כשהוא מגיע לזירת פיגוע זה לא טוב, כשהוא לא מגיע זה עוד יותר לא טוב. כל נסיעה שלו לחו"ל מוצגת ככישלון מדיני, ואם אין אפשרות להציג אותה ככזו, היא נוטה להיות מצוירת כנסיעת בזבוזים ומותרות. מי שנסע עם ראש הממשלה לאפריקה ראה פגישות חשובות עם שורה של מנהיגים ביבשת. מי שנשאר פה והסתפק בדיווח מרחוק, קיבל את הרושם שנתניהו נסע על חשבון כולנו לטיול ספארי אצל כמה ראשי שבטים מצחיקים שמגדלים אריות.
זה נכון בפוליטיקה העולמית, זה נכון גם אצלנו. כשבני בגין, מגדולי המתנגדים להקמת מדינה פלסטינית, חזר ב־2009 לליכוד, הצטרפותו הוצגה בתקשורת כעוד הוכחה שהליכוד הולך לקיצוניות. בפעם הבאה, כשבגין לא הצליח להיבחר לכנסת ברשימה של נתניהו, הוא חזר להיות איש ההדר שכולנו עוד נתגעגע אליו.
כשאביגדור ליברמן היה מחוץ לממשלה, טובי פרשנינו ראו בו מועמד לגיטימי לחבירה ליצחק הרצוג, ליאיר לפיד, לזהבה גלאון ולכל מי שיכול להביא להפלת נתניהו. בשנייה שבה הצטרף לנתניהו, הוא הפך מיד בטורי הפרשנות לגזען המסוכן שאי אפשר לסמוך עליו. כשבוגי יעלון היה בראש של נתניהו ותקף את ג'ון קרי, הוא הוצג כמחרחר ריב עם האמריקאים. כשהוא נפרד מנתניהו והחל למתוח ביקורת, הוא היה בן רגע למבוגר האחראי. כבר הזכרתי כאן בעבר את הדרך הארוכה שעשה בהקשר הזה מאיר דגן המנוח, שבשנותיו הראשונות כראש המוסד הוצג בכל כלי התקשורת שלנו כביש גדא שלא יודע מימינו לשמאלו, ומהרגע שהחל לתקוף את נתניהו עלה למעלת קדוש.
העסק הזה הפך בלתי נסבל. כשנתניהו רצה לתקוף את האיראנים, לכולנו היה ברור שאסור לתקוף. כשנתניהו נאם בקונגרס האמריקאי והתקבל בתשואות, הסבירו לנו שמה שאנחנו רואים זה לא מה שחשוב.
כן, אני יודע, זו הנקודה שבה ישאל השואל "ומה עם 'ישראל היום'"? אז הנה שתי תשובות ביחס לעיתון הזה, שאין לי יכולת ואין לי רצון להגן על שום דבר בו. האחת, שהוא קם כתגובת נגד לגל השנאה הזה. השנייה, שאין לו שום השפעה על השיח הציבורי. ייתכן שזה בגלל שהוא לא מביא מידע חדש בעניינים שעל סדר היום ושאין לו עניין להביא מידע כזה. ייתכן שזה בגלל החלטה של הקולגות לא לעשות פולו־אפ לשום דבר שמתפרסם בו. השורה התחתונה היא החשובה. שום דבר שמתפרסם ב"ישראל היום" לא הופך לאייטם שכלי תקשורת אחר מדבר עליו, ולכן השפעתו על סדר היום שלנו אינה קיימת.
***
וזה מחזיר אותנו להבנה שנוכח היחס הזה לראש הממשלה, כמעט שאי אפשר להתייחס כאן ברצינות לשום ידיעה ששמו מתנוסס עליה. הכל מוקצן. הכל חסר פרופורציות. הכל מונע מאמוציות. אמת היא שקר. שקר הוא אמת. כדי לחסל את נתניהו השנוא מותר הכל. לפעמים נדמה שאם המדינה הזו תעלה באש, יעמדו על אפרה כמה עשרות עיתונאים, יחככו ידיים בהנאה ויסכמו האחד באוזני השני: "זהו, מכאן ביבי כבר לא יקום".
התרעות פיקוד העורף