לאורך כל חיי הבוגרים חשתי גאה מאוד בטעמי התרבותי בכלל, והמוזיקלי בפרט. תמיד היו לי התקליטים הכי חדשים. השליטה הכי גדולה בחומר. והיכולת הזו לבחור שיר מסוים למאורע מתאים. יכולת ששכללתי לכדי אמנות בימי האוספים המתוקים על קלטות. אני יכול להעיד בצניעות שאוספים שרקחתי עבר מיד ליד בנווה שאנן, עמק האלה ועזה. אין, בשאטי הייתי נאמבר וואן. בקרב החיילים, כמובן. אבל מדובר בהרבה מעבר לגאווה, זה היה חלק אינטגרלי מהדימוי העצמי שלי. אני "מבין במוזיקה". והמוזיקה שבה אני מבין מעידה עלי.
לכן גם הקפדתי לטפח אהבות שהיו רחוקות מהמרכז, ולבוז למוזיקה שזכתה להצלחה מסחרית גדולה מדי. אחרת, מה יהיה הייחוד שלי? ומהעבר השני, כאיש אשכולות, היה לי חשוב לדגום מגוון רחב של סגנונות וטעמים, כדי להמחיש את המורכבות שלי (אגב, המגוון הזה מעולם לא כלל מוזיקה מזרחית. לא עלינו).
שלא תבינו לא נכון, באמת אהבתי מוזיקה, מכל לבי. היא הייתה ועודנה טעם החיים בשבילי. אבל מהרגע שבו הפכה לסממן של הגדרה עצמית, משהו קצת נרקב בממלכה. אני זוכר את עצמי חורש אלבומים שלמים שלא סבלתי מהרגע הראשון, רק משום שהבנתי שהם "נחשבים", מתוך תקווה שאולי בהשמעה החמישית אגלה את סימני הגדולה. אהלן קינג קרימזון. ומצד שני, בז בפומבי למוזיקה שכששמעתי בעל כורחי ברדיו, למשל, ממש הגניבה אותי. סהלן מייקל ג'קסון.
הפלצנות הזו, אין דרך אחרת להגדיר אותה, הייתה כה סמיכה, עד שהיא הדריכה אותי בבחירת בנות זוג. בימי הדייטים הלוהטים שלי (אני מנסה לפחות לשכנע את עצמי שהיה שם להט), ניווטתי כל פגישה ראשונה לכיוון של שיחה על מוזיקה. אם יצא לי להגיע לדירת הדייט, חיכיתי לשעת כושר כדי לבחון באופן פרטי ואינטימי את התקליטייה שלה. והיו פסילות. או הו, לא מעט. אני עוד זוכר שפית חמודה נורא, שנפלה על דיסק של וואם. וואם, קיבינימט. את לא מתביישת? מצד שני, המוזיקה גם הייתה אמצעי חיזור שכיח. אם מישהי מצאה חן בעיני, הייתי רוקח לה אוסף. ולא ישן בלילה - מילולית - בציפייה לתגובה שלה.
התרעות פיקוד העורף