לפני 60 שנה, ביום הראשון של מבצע קדש, הוטל עוצר לילה על הכפרים הערביים במשולש. הימים ימי המשטר הצבאי, שבו היו נתונים ערביי ישראל מקום המדינה עד 1966. תושבישעבדו בשדות לא שמעו על העוצר, וכשחזרו לעת ערב מעבודתם נתפסו בידי חיילי משמר הגבול שירו למוות ב-47 גברים, נשים וילדים.
מאז כמעט כל מנהיג פוליטי בישראל מביע צער והתנצלות על הרצח. המדינה טיפלה כהלכה בפרשה הקשה הזאת. גם בשעתה וגם בהיבט הערכי והחינוכי. אבל ערביי ישראל, שלא שכחו ולא סלחו (וזו כמובן זכותם), ממשיכים לעסוק בפרשה כדי להפיק ממנה רווחים לאומיים. הם מבקשים שמדינת ישראל תצהיר על אשמתה ואחריותה למעשה (למרות שכבר עשתה זאת פעמים רבות), הם מבקשים פיצויים נוספים “כמו לניצולי השואה”, אך יותר מכל הם מבקשים להנציח את מעמדם כקורבנות. הפלסטינים לא העזו כמובן להעלות תביעות מסוג זה מבית המלוכה ההאשמי שטבח באלפים מהם בימי “ספטמבר השחור” בירדן. גם לא ממדינת לבנון אחרי שהנוצרים של הפלנגות טבחו מאות מהם במחנות סברה ושתילה בלבנון בעקבות רצח בשיר ג'ומאייל ב-1982. השנאה ההדדית קיימת, ואולי תימשך דורות רבים, אך אין תביעות מקבילות לקבלת אחריות מדינתית או פיצויים. מאליו מובן שערביי מדינת ישראל מבקשים להפיק רווחים לאומיים וליצור לעצמם בישראל מעמד של מיעוט לאומי נרדף.
את יום הזיכרון השנה ציינו בכפר קאסם בתערוכה ומיצג מזעזע המשחזר את הטבח, ובאירועי האזכרה השנתית הבהירו המארגנים שאינם רוצים נוכחות רשמית של נציגי המדינה. נתניהו אמנם לא אשם ברצח, הבהירו, אבל הוא מייצג את המדינה האשמה. לפני שנתיים היה זה הנשיא ריבלין שבא לכפר והתנצל. לפניו עשה זאת הנשיא פרס. אני מנחש שגם אם יקום היום ראש ממשלת ישראל ויבוא לכפר קאסם, יטיח את ראשו באנדרטה לזכר הנרצחים, יכריז כי מדינת ישראל מקבלת אחריות וירשום המחאה שמנה - הם לא יהיו מרוצים. להפך.
התרעות פיקוד העורף