קראו לבר הירדני הזה בשם אחר, אבל אנחנו קראנו לו "שישה". כי "שישה" הייתה המילה שמשתמשים בה כדי לקבל נרגילה עם פחמים ומלצר צמוד שמאפר אותה ומחליף פילטר כל כמה דקות. כמעט כתבתי מלצר חמוד ואז תיקנתי לצמוד. אם כי שתי האופציות מתאימות פה. חמישה ימים קסומים בירדן. חמישה ימים שבהם עישנתי נרגילות בטעם תפוח כפי שלא עישנתי מעולם. חמישה ימים של אושר עילאי, אנשים יפים וחייכנים כאילו אין מזרח תיכון דאע"ש, ושלוות נפש מוזרה שלא הייתה לי די הרבה זמן. אני עדיין לא מאמינה שזה נגמר.
היה לי קשה לעזוב. כמות הפעמים שאמרתי "שוקרן" ו"טנקיו", כמות הפעמים שחייכו אלי ואמרו לי "וולקאם", גם כששמעו את המילה המבהילה "ישראל", הפעילה אצלי בנפש מנגנון אחר. ועוד לא דיברתי על המלצר ממסעדת "עלי באבא", שגרם לי להרגיש מחוזרת כמו בייבי מ"ריקוד מושחת". אני מניחה שביקורת הגבולות הישראלית ידעה בדיוק מה היא עושה כששמה בחור חתיך במיוחד במעבר הראשון בין השער הירדני לזה הישראלי. כך שרגע לפני שנתקלנו בפרצופים חמוצים, מרמרת מצויה ודחיפות אילתיות של תיירים, זכינו לקבל חיוך מיוצא סיירת מסוקס. התרשמתי שרצו לומר לנו: היה לכן כיף, לא הורידו מכן את העיניים והציעו עבורכן גמלים? בסופו של דבר כנראה שאין כמו בבית.
התרעות פיקוד העורף