העונש של וושינגטון: טראמפ הוא הדרך של המצביעים לבחור במהפכה

האדמסים היו משפחה פוליטית. לא בדיוק כמו הקלינטונים – זה היה עידן אחר – אבל למצוא קווי דמיון אפשר. האדמסים התקשו לקבל בספורטיביות הפסדים במערכות בחירות. ג׳ון אדמס הפסיד במערכה קשה, מרה, אחרי קדנציה אחת – הוא סירב לבוא כאורח לטקס ההשבעה של יורשו, תומס ג׳פרסון. בנו, ג׳ון קווינסי אדמס, הפסיד במערכה קשה עוד יותר, גם הוא לאחר קדנציה אחת כנשיא – וגם הוא סירב לבוא להשבעה של יורשו, אנדרו ג׳קסון.

קשה להפסיד במערכת בחירות קשה. קשה ועצוב למי שבזאת מסתיימת עבורו קריירה פוליטית מרשימה. קשה ועצוב למי שמאמין שמתחרהו הפוליטי אינו רק יריב אידיאולוגי אלא הוא חרפה מוסרית וסכנה מדינית. הילרי קלינטון חושבת כך על טראמפ. ועוד יותר ממנה, בוחריה חושבים כך. על כן התעוררו אתמול (רביעי) טרוטי עיניים, מלילה ארוך של חוסר שינה, וגם של דמעות. זה היה מזעזע כל כך, ועם זאת בהיר כל כך.

זה היה בלתי צפוי כל כך, ועם זאת לא בדיוק מפתיע. טראמפ הוא העונש שהושת על וושינגטון בעוון התנהלות פוליטית עלובה. טראמפ הוא המכשיר הקהה שמשמש בידי הבוחרים כדי להעביר מסר שאין לטעות בו: הגיע הזמן לשינוי. לא לדיבורים על שינוי, לא למחוות של שינוי, לא לתיקונים קלים בדרך. שינוי במובן של מהפכה. באמריקה – מדינה שאין בעברה היסטוריה של הפיכות אמיתיות מהסוג המוכר במדינות עם היסטוריה ארוכה יותר – טראמפ הוא הכי מהפכה שיש.

לפני כמה ימים מתה ג׳נט רינו, האישה הראשונה שכיהנה כשרת משפטים באמריקה. רינו מונתה על ידי הנשיא ביל קלינטון, שהיה גם מי שבחר במדלן אולברייט להיות האישה הראשונה שכיהנה כשרת החוץ. הוא רצה להוסיף לשרשרת הזאת תקדים נוסף: נשיאה ראשונה. אולי עוד יצליח – אבל רק אם צ׳לסי קלינטון תיכנס לפעילות פוליטית מספיק מהר.