ההתייחסות לבחירות בארצות הברית ולתוצאות שלהן בשתי הקהילות היהודיות הגדולות, בישראל ובארצות הברית, מעוררת מחשבות נוגות. היא מלמדת עד כמה התגבשו כאן ושם שני עמים, אשר מושכים לכיוונים מנוגדים אפילו כאשר, לכאורה, אין להם על מה להתווכח. תהום נפערה בין שתי הקהילות, שספק אם היא ניתנת כלל לגישור: מה שבעיני האחת הוא ברכה נתפס באופן אוטומטי כקללה בעיני השנייה. מה שטוב ליהודים באחת הוא הרע בהתגלמותו בשנייה.
קחו, למשל, את מי שטראמפ מייעד לתפקיד היועץ לביטחון לאומי – מייקל פלין. איך ייתכן שההודעה על הבחירה בו גררה עיקום אף מצד נציגי העם היהודי הליברלי־שמאלני משני עברי האוקיאנוס? פלין, להזכיר, כתב לאחרונה שאנחנו נמצאים "במלחמת עולם נגד תנועה משיחית של אנשים רעים שרובם מושפעים מאידיאולוגיה טוטליטרית: האסלאם הרדיקלי". הוא האשים את ממשל אובמה בגישה רכה כלפי הטרור ומגלה אהדה ברורה לישראל.
או מייק פומפאו, מי שמיועד לתפקיד ראש ה־CIA. גם הוא מבקר חריף של המדיניות הנרפה של אובמה כלפי הטרור האיסלמי. גם הוא התנגד נחרצות להסכם הגרעין עם איראן ורואה בה אויב מסוכן של ארצות הברית והאנושות. או הסנאטור ג'ף סשנס, המועמד לתפקיד התובע הכללי. סשנס הגן עלינו בעבר במבצעים נגד הטרור העזתי, אמר שלישראל יש זכות להגן על עצמה מפני הרקטות של חמאס. הוא דרש מממשל אובמה להטיל וטו על כל החלטה אנטי־ישראלית באו"ם וכמובן - התנגד בחריפות להסכם עם איראן.
כיצד יכולה להיות מחלוקת, מבחינת טובתה של מדינת ישראל, לגבי הנושאים האלו? איך זה שהעם היהודי האחד - הליברלי־שמאלני כאן ושם, מגבב האשמות שווא נגד האנשים היקרים האלו? האם ניתן להתנגד למי שמתייצבים בשיטתיות לצד ישראל ונגד האויבים שלה?
אפשר, אולי, להתנחם בעובדה שהמחלוקת הזו תגווע בעוד דור או שניים. אם המגמה של התכווצות השמאל הישראלי תימשך, בעוד 20 שנה העמדות הללו בישראל יהפכו לקוריוז. ובארצות הברית - למרבית הצער, אחוז ההתבוללות וההיטמעות אצל תומכי קלינטון ואובמה פשוט מפחיד. אין באמת צורך להתחשב במה שיחשבו הנכדים של ג'ורג' סורוס, תום פרידמן או הבעל של צ'לסי קלינטון. סביר להניח שהם כבר לא יזהו את עצמם כחלק מאיתנו, ולכן חילוקי הדעות איתם כבר לא יהיו בבחינת עימות פנימי בתוך העם היהודי.
התרעות פיקוד העורף