הצהרות אלו נועדו לפעול על כל מי שמתעורר בו סנטימנט הנקמה בעקבות ההרס והאובדן הנוראים שהביאו השריפות. ככל שיתבררו ממדי ההרס, וככל שתקצר ידה של הממשלה לסייע במהירות וביעילות לנפגעים, כך יגדלו סיכוייהן של הצהרות החוק הללו להתגבש לכדי הצעות חוק ולזכות ברוב.
הצעות החוק הללו יכולות להיתפס בעיני הציבור הגיוניות כשלעצמן. זה בדיוק מה שהופך אותן לפופוליסטיות: קל להשתמש בהן כדי לגרוף תמיכה ציבורית. אלא שתפקידם של נציגי ציבור בדמוקרטיה פרלמנטרית הנו לשקלל את כלל ההשלכות של הצעות החוק ולבחון אותן באופן רחב. בניגוד לדמוקרטיה ישירה, נבחרי הציבור בדמוקרטיה הישראלית אמורים לא להיענות באופן אוטומטי לגחמות כאלו ואחרות בציבור, אלא לבחון אותן בראייה מקצועית ומול אינטרסים ארוכי טווח. כאשר חברי הכנסת מוותרים על היבטים תהליכיים, שבהם נבחנות לעומק דרישות שעולות מהציבור, הם מייתרים את תפקידם הפרלמנטרי ומדרדרים את מעמדם כמתווכים בין העם לאילוצים המערכתיים.
אין טעם להסתיר, הצעות החוק של ארדן ורגב מתקבלות בציבור היהודי והערבי כהצעות חוק סלקטיביות שנועדו “לטפל” באוכלוסייה הערבית. כמו במקרה של חוק המואזין, סביר להניח שהן יכללו חריגות שפוגעות בעקרון השוויון ויעשו את דרכן לבג”ץ. מוסד, אשר לא בטובתו, מקבל על עצמו את התפקיד שנבחרי הציבור מתנערים ממנו, והוא ליישב את כלל האינטרסים והזכויות של אזרחי ישראל באופן מתוחכם וצודק.
התרעות פיקוד העורף