זה כחמש שנים מתחוללת מלחמה בסוריה. מלחמת הכל בכל. אזרחים נלחמים נגד הצבא, צבא אסד נלחם בהם, צבאות זרים נלחמים באזרחים וגם זה בזה. המדינה הסורית, תוצר מלאכותי של הסכמי סייקס-פיקו בני 100 השנים, מתפוררת והולכת. שנים רבות הייתה סוריה אויב מסוכן לישראל, ונשיאיה האחרונים, אסד האב והבן, היו משונאינו המרים ביותר. כשפרצה ההתקוממות ב־2011 ציפתה ישראל לנפילתו המהירה של אסד. אהוד ברק לא היסס להבטיח ש"זה עניין של שבועות אחדים". אז הבטיח. תחילה ראינו במיליציות המורדות בו גורם חיובי, בבחינת "האויב של אויבי". במהרה למדנו כי זה כולירה וזה דבר. וכשהצטרפו למלחמה גם איראן, חיזבאללה, דאעש, רוסיה ומאה מיליציות שבטיות פרטיות - איחלנו הצלחה לכולם. וישבנו על הגדר.
השבוע תקפו מחבלי דאעש מארב של פלס"ר גולני בסמוך לגבול ברמת הגולן. המחבלים חוסלו. תשומת הלב שלנו הוסטה לרגע מהשריפות לתבערה בסוריה. חצי מיליון הרוגים. ארבעה מיליון פליטים, מדינה מפוררת - וישראל נוהגת כאילו מדובר במלחמת אזרחים בקולומביה. האינטרסים שלנו מתמצים לכאורה במיקרו-טקטיקה או בחימוש של אויבינו. לא בגיאו-פוליטיקה של המזרח התיכון.
איני מציע מעורבות צבאית קרקעית בסוריה כדי להשליט בה את האופוזיציה לאסד; כזאת כבר ניסינו בלבנון ב־1982 ונכשלנו כי סוריה סיכלה את המהלך, אבל אם לא נהיה מעורבים במלחמה - לא נוכל להיות חלק מהשולחן הבינלאומי שיקבע איך תיראה סוריה ביום שתסתיים המלחמה. ממש כשם שרק הגורמים שהיו פעילים בצד המנצח במלחמת העולם הראשונה היו חלק מהוועידות הבינלאומיות שחילקו את השלל וקבעו את מפת אירופה. ישראל צריכה לקבוע את היעדים האסטרטגיים שלנו, את מפת האינטרסים שלנו; להכריז עליהם ולתמוך במי שיהיה מוכן (בגלוי, או סביר יותר - בחשאי) להתחייב להם. ישיבה על הגדר בחיבוק ידיים אינה מדיניות.
התרעות פיקוד העורף