מדובר בפסל ענק מאת איתי זלאיט, אומנם מעל רמת בובה לעדלידע, אבל למעלת פסל איכותי איננו מגיע. ברור שהכוונה היא המעשה עצמו ולא היצירה הפיסולית. למרגלות הפסל ראיתי פנקס צהוב, עברתי את החיבלול האדום (שהוא חלק ממעשה האמנות) ולקחתי את הפנקס. כך כתבו בו אנשים: "תודה לפסל בכיכר בעיר, בשם הנתינה – טל". שפה מסתורית היא העברית. תודה לפַּסָּל? או תודה לפֶּסֶל? שני סימני ניקוד מספיקים כדי לחלק את עם ישראל למחנות: אלה המצטרפים ללועגים ואלה האומרים תודה.
הכתובת הבאה: "הקיסרית מקיסריה הגבירה שרה נתניהו תמחה על כך שלא הציבו את דמותה". זוהי קריאה לאמני ישראל לשנס מותניים, אבל כל יצירה חדשה היא רק חיקוי, והמקוריות היפה תיעלם. כתובת אחרת מייחלת לכך שהאיש בזהב יסיים בבית הדין הבינלאומי בהאג, ועוד מישהו כתב: "הללו את המליכּ של סדום!"
על אף ששיבחתי את מקוריות האמן, הוא בעצם לא כה מקורי. כבר הוצב פסל לזמן מה באותה כיכר בקיץ 2012. מדובר במאוורר ענקי. האמנית, טל טנא־צ'צ'קס, שנשאלה למה וינטלטור? אמרה: כל אחד ייתן ליצירה פרשנות משל עצמו. הפרשנות שלי: זו הייתה האנדרטה לפרופלורים. האנשים שראו את הפרופלור הענק הזה בכיכר רבין היו אמורים להיזכר בכינוי הבוז של רבין למפגינים: "פרופלורים". יד לפרופלור האלמוני עמדה לזמן קצר ואז פונתה גם היא.
אמנות שנעשית כדי לעורר מחשבה, ניתנת לפירוש לכל כיוון. הנה מחשבה שנולדה במוחי מול הפסל של נתניהו: לדעתי, זוהי הצהרה על חשיבות הצבת פסלים ריאליסטיים בכיכרות שלנו. באותה כיכר אפשר לראות את האנדרטה לזכר יגאל תומרקין. סליחה, נזכרתי ששמה האנדרטה לזכר השואה והגבורה, אבל משום שהיא איננה ריאליסטית, המביט בה לא מבין ולא יבין את הקשר לשואה. לו היה שם פסל ריאליסטי, כל ילד היה יודע במה הוא מביט. אני מתחיל להעריך עוד יותר את איתי זלאיט, שבלי להתכוון, הביע בהצבת פסל ריאליסטי רעיון משמעותי ואמנותי יותר, מאשר לעג לראש ממשלה שאחרים דווקא מעריכים.
התרעות פיקוד העורף