דנקנר דווקא כן הופתע מהכרעת הדין מיולי 2016, שהרשיעה אותו בהשפעה בדרכי תרמית על שערי המניות, או במילים פופולריות יותר - "הרצת מניות". השופט כבוב פסק כי דנקנר הריץ את מניות אי.די.בי וקבע שאין מדובר במעידה חד־פעמית. במקביל הדגיש שהעבירה בוצעה מתוך רצון להציל את אי.די.בי ולא למטרת רווח אישי. את דנקנר זה לא ניחם והוא נערך כאמור במלוא המרץ לערעור. הוא תגבר את סוללת עורכי הדין ובמקביל הצטייד במשרד יחסי ציבור שיסייע בקרב על התקשורת. הערעור יהיה על עצם ההרשעה (פרשנות מוטעית לראיות הנסיבתיות) וגם על גזר הדין.
בינתיים הפרשה פרנסה לא רע את כותרות העיתונים, ובעיקר את "דה מרקר", שהוביל את המאבק התקשורתי נגדו. שלי יחימוביץ' שנסמכה על פרשני העיתון הכלכלי, טענה שאף שגזר הדין מוצדק הוא ניתן רק על חלק זעיר ושיטתי של עושק כספי ציבור. נזכיר שאותה יחימוביץ' תמכה בזמנו ברכישת "מעריב" על ידי דנקנר בשל הצורך להציל עיתון בישראל.
גילוי נאות: כש"מעריב" היה בבעלות זכי רכיב, עוד לפני ההשקעה של דנקנר, שימשתי כעורך הכלכלי של העיתון. פרשתי מהתפקיד ביוזמתי זמן קצר לאחר שדנקנר החליט להחליף את אבי משולם, ולמנות כעורך ראשי את ניר חפץ. זה המקום לחשוף שזמן קצר לאחר רכישת "מעריב" ניהל דנקנר מגעים לעסקה עם עמוס שוקן, מו"ל "הארץ". המגעים התקדמו אבל מה שהפיל את העסקה היה ויכוח שנגע לתוכן מאמרי המערכת.
היו גם מי שלא שמחו השבוע לאידו. מי שלא הגיב על ההרשעה ולא במקרה הוא הגיבור האלמוני, יו"ר רשות ניירות ערך פרופ' שמואל האוזר. הוא, שכנגד כל הסיכויים הוביל את החקירה, העמיד לדין את דנקנר (אומנם בתקופה שמעמדו היה בשפל), העדיף לשתוק. הוא עשה את העבודה ובסך הכל רצה לחזור הביתה בשלום.
"אני לא מצטער. נשבע לך שלא. אני לא סופר אחורה מה עשיתי טוב ומה לא. עשיתי הרבה עסקים טובים מאוד וגם רעים. אני מסכם 50 שנים של פעילות עסקית, ואני בטח איש העסקים המבוגר ביותר בסביבה. אני לא שכיר אלא איש עסקים פרטי. אף אחד לא מנוסה כמוני. נכון שעשיתי טעויות, אבל אני לא מתחרט על אף אחת: לא על רכישת 'ידיעות אחרונות' ולא על עסקים אחרים שאתה לא יודע עליהם. הפרסומים כאילו עסקת 'ידיעות' הייתה לא טובה אינם נכונים. אנשים לא יודעים את כל הפרטים".
התרעות פיקוד העורף