נתניהו אומנם התחפש למבוגר האחראי, אבל ניסיונותיו למציאת נוסחת פשרה כשלו. אמירותיו, שלפיהן הנחה את הצדדים לפתור את המשבר, נותרו חסרי תוכן. כחלון הלך הפעם עד הסוף והבהיר שלא ייכנע לסחטנות של חיים ביבס, יו”ר המרכז לשלטון מקומי.
ובחזרה לתקציב הדו־שנתי, שידע מורדות ומורדות. נזכיר שכחלון התנגד עוד בראשית דרכו לסידור של תקציב דו־שנתי, המונהג רק בבחריין. בהמשך התיישר. וכי אפשר אחרת?
תחושת חמיצות נוצרה לא רק בגלל השביתה שהסתיימה לאחר יממה, ולא רק בגלל מיסוי דירה שלישית, אלא גם בעקבות שבעת חברי הכנסת המופלאים (בעיקר מהליכוד), שזכו לטלפון מאראלה וזכו ב־236 מיליון שקל. הכסף זרם ל”עושי צרות” מקצועיים כמו אורן חזן או “מאעכרים” לרגע כמו דוד ביטן, שהפכו את הסחטנות לשיטה. עמלת ההצלחה שהם קיבלו על הירתמותם הפוליטית לאישור התקציב מתסכלת. חברי כנסת של כולנו, כמו רועי פולקמן או אלי אלאלוף, יו”ר ועדת העבודה והרווחה, לא היססו לקרוא לילד בשמו ואמרו שמדובר בלא פחות משוחד פוליטי.
ובכל זאת, בהתעלם מרעשי הרקע ומהצלילים הצורמים שליוו את הדיונים, תקציב 2017־2018 הנו אחד החברתיים שהיו כאן מעולם. שר האוצר לקח את סדר היום של השנים האחרונות ושינה אותו לחלוטין. חברי הכנסת החברתיים מהאופוזיציה חייבים להודות בכך למרות התנגדותם הקולנית. נכון שגם החרדים, וגם תלמידי הישיבות שתורתם אמנותם וגם תושבי עמונה – כולם חגגו. אבל אסור לשכוח את החיילים (תוספת לשכר), הילדים (חיסכון לכל ילד), הנכים (העלאת קצבת השלמת הכנסה), ניצולי השואה, הקשישים והעצמאים.
לא כולם קיבלו מספיק ופערי העוני עדיין גבוהים, אבל לעולם לא יהיה מצב שבו כולם יהיו מרוצים. תוכנית החלוקה של כחלון לא התעלמה גם מהמגזר העסקי (הפחתת מיסוי חברות ועידוד השקעות), האחראי המרכזי לצמיחת המשק. הדברים האלה נכתבים אף שעוד אתמול, רגע לפני אישור התקציב, פנה נשיא התעשיינים שרגא ברוש לכחלון בבקשה לקבלת סיוע, לנוכח הצניחה ביורו אל מתחת ל־4 שקל.
התקציב יוצא לדרך במשק עם אבטלה מינימלית, צמיחה שמראה סימני התאוששות וסימנים ראשונים להצלחת המאבק ביוקר המחייה (חוץ ממחירי הדיור). הגירעון בתקציב (2.9%) גבוה למדי, אך אם הצמיחה במשק תואץ, הגרעון יישאר על הנייר.
התרעות פיקוד העורף