ובכל זאת: להחלטה יש פוטנציאל הרסני. היא מעניקה רוח גבית לחורשי רעתנו, לארגוני ה-BDS, למחרימי החרמות ולרוקמי המזימות. היא מתקבלת בעוד בית הדין הבינלאומי בהאג עורך בישראל "בדיקה מקדימה" באשר להגשת כתבי אישום פליליים בעניין ההתנחלויות. היא תעודד כל מי שינסה להבדיל את ישראל מכל מה שנמצא מעבר לקו הירוק. לסמן מוצרים, אנשים, בנקים ומפעלים. זו החלטה לא טובה, שיכולה לגרום לנו צרות צרורות. והשורה התחתונה, שבה קשה להודות ושאותה לא נעים להזכיר: הרווחנו את ההחלטה הזו ביושר.
קודם כל, האכסניה: לא האו"ם קיבל את ההחלטה הזו, אלא 14 מדינות. למה אף אחד לא שואל על בריטניה, למשל? כמה נחת רווינו כשראש הממשלה תרזה מיי השמיעה לאחרונה נאום ציוני נלהב בזכותנו? ובכן, בריטניה הצביעה בעד. לא נמנעה, כמו ארה"ב. בעד. וכמוה צרפת. ואיפה ידידנו ההיסטורי, האיש שאיתו בילה נתניהו הכי הרבה זמן בשנתיים האחרונות (חוץ משרה), ולדימיר פוטין? הצביע בעד. והסינים, שמנהלים איתנו רומן לוהט ומעריצים את האדמה שעליה אנחנו דורכים? בעד. כנ"ל המצרים, למרות שעבד אל-פתאח א-סיסי עובד אצל נתניהו מלא-מלא. אז אפשר לגדף את האו"ם מכאן ועד עמונה, אבל זה העולם כולו שמחזיק במדיניות אחידה וברורה בעניין ההתנחלויות. אגב, אפילו דונלד טראמפ לא יצליח לשנות את זה.
עכשיו למהות: החלטת מועצת הביטחון לא מחדשת כלום. זו מדיניותו של העולם זה שנות דור. ההחלטה לא משנה את מעמדן המשפטי של ההתנחלויות, שכן הן נחשבות ללא חוקיות וללא לגיטימיות על פי אמנת ז'נבה מהרגע הראשון. זוהי מדיניותם של כל נשיאי ארה"ב באשר הם, תמיד. ההחלטה לא מכתיבה תנאים להסדר קבע ולא כופה הסדר על ישראל. להפך, ההחלטה קובעת כי הקו הירוק הוא גבול ההתייחסות בין ישראל למדינה הפלסטינית העתידית, אלא אם כן ייקבע אחרת במו"מ בין הצדדים. כלומר, הגישה שלפיה ייתכנו חילופי שטחים וסיפוח גושי ההתיישבות הגדולים של ישראל מקבלת אשרור מחדש.
אשים עכשיו את נפשי בכפי ואגיד כמה מילים בזכותו של הנשיא אובמה. האנטישמי הזה הוא הנשיא שתרם הכי הרבה לביטחון ישראל מכל הנשיאים לפניו. העדויות הללו שייכות לכל ראשי זרועות הביטחון בשמונה השנים האחרונות. מעבר לסיוע הביטחוני השוטף, השקיע השונא ישראל הזה עוד מיליארדים בכיפת ברזל. הוא הגביר מאוד את שיתוף הפעולה המודיעיני והאסטרטגי. הוא הגן על ישראל בגופו לאורך שמונה שנים, ואצלו לא עברה אף החלטה אנטי-ישראלית בלי וטו (עד יום שישי).
ב-2011 הוא הטיל וטו על החלטה דומה מאוד לזו שעברה עכשיו, כי האמין בכללי המשחק ונתן הזדמנות לצדדים. הוא הטיל את הווטו הזה למרות שההחלטה היא בעצם תרגום של מדיניותו ואין בה תו אחד שמנוגד לתפיסותיו. בעצם, ב-2011 הטיל אובמה וטו נגד עצמו, ולמען ישראל, כי נתניהו לא שבר את הכלים. מה שהשתנה בין 2011 לעכשיו הוא העובדה שישראל שינתה את כללי המשחק, בעטה בכל ההסכמות ועשתה את כל זה מהמקפצה. נתניהו לא מהסס להגיד פעם אחר פעם שהוא מתנגד לפתרון שתי המדינות (ואז חוזר בו), הוא העדיף להקים את הממשלה הכי קיצונית שהוקמה אי פעם בישראל והשיא הגיע עם חוק ההסדרה. אובמה הבין, באיחור, שנתניהו פשוט עשה ממנו צחוק לאורך כל השנים. אצלנו, לעומת זאת, משוכנעים שאובמה הוא בעצם משרת אמון של מרכז הליכוד ויהיה חייב תמיד לרקוד על פי החלילן מבלפור. ובכן, זה לא עובד ככה. נתניהו שיחק עם הנכס האמריקאי ובעט בו ברגל גסה. הוא חיבל בתמיכה הדו-מפלגתית המסורתית בישראל (באותה הופעה בקונגרס), הוא חתר נגד הנשיא, הוא השפיל את הנשיא והוא תקע לו אצבע בעין בכל הזדמנות. מי שחשב שכל זה יעבור בלי תגובה, טעה. אני מתאר לעצמי איך היה הימין חוגג אם האמריקאים היו מטילים וטו אתמול. איזה מסע שיימינג היו עוברים כל אלה (ובתוכם החתום מעלה) שהזהירו מתגובה אפשרית של הנשיא. עכשיו, כשהאזהרות התממשו, התקשורת אשמה.
מי שאומר שלא ראוי ולא נהוג לעשות מעשים כאלה בחודש האחרון בתפקיד, ראוי שיעיין בהיסטוריה: הנשיא קלינטון, אוהד ישראל, הביא את הפרמטרים שלו בימים האחרונים לכהונתו. הנשיא רייגן, רפובליקן, פתח בדיאלוג עם אש"ף בחודש האחרון לכהונתו. אמריקה היא מדינה מסודרת ואובמה יכול גם לצאת למלחמה ב-20 בינואר אם ירצה. העניין הוא, שאובמה דווקא רוצה שלום.
התרעות פיקוד העורף