רוגל אלפר, איש עיתון "הארץ", הוא אחד הכותבים הבוטים וגסי הרוח שפועלים בעיתונות הישראלית. איש שאין לו אלוהים, במובן הכי שלילי שיש. עיתונאי שנראה כמי שהבין שהדרך היחידה שיצטטו אותו עוברת דרך עלבונות, דרך השמצות ודרך חוסר רגישות, ונאמן לנוסחה הזו הוא מתיישב לכתוב את טוריו.
ל"הארץ" יש אחריות כבדה לדרדור השיח הציבורי שלנו. אצל מספר גדל והולך של כותבים בעיתון הזה, המרחק מאפס לאושוויץ הולך ומתקצר. אצל יותר ויותר אנשים שמקבלים את הזכות לכתוב בו, כל מה שלא בא להם טוב עם מדיניות הממשלה - זורק אותם אחורה 80 שנה ומזכיר להם תהליכים. למו"ל עמוס שוקן אין גם בעיה עם העובדה שבעיתון שלו משבחים טרוריסטים שמבצעים פיגועים. הוא תומך בחופש ביטוי מלא. בעצם, כמעט מלא. פעם, אחרי שהסביר לי למה בשם חופש הביטוי הוא מאפשר לעמירה הס לכתוב בשבחם של זורקי האבנים, הסביר לי גם שהוא לא יאפשר לבנצי גופשטיין לכתוב אצלו טור, משום שהוא גזען. יודעים מה? במחשבה שנייה, אתם יכולים למחוק את מה שכתבתי על שוקן ועל חופש הביטוי. בעיתון שבו דעת הכותבים כולם דומה מאוד לזו של המו"ל, חופש הביטוי לא באמת עומד למבחן.
חזרה לאלפר. חשוב לי שיהיה ברור שהטורים שלו מעוררים בי סלידה עמוקה. לעתים נדמה לי שביקורת הטלוויזיה משמשת לאיש רק כאמתלה שעל גבה יהיה לו מקום להניח את ערימת השפוכת שלו. ועדיין, ולמרות כל זה, אני סבור שהודעת מועצת העיתונות היא הודעה רעה. עזבו כבר את השאלה מה גרם למועצה להתעורר דווקא כעת, וכמה זה אולי קשור לעובדה שאבא של יואב לימור הוא חבר ותיק במועצה. בואו נדבר לעצם העניין. הדיון סביב ההתבטאויות של אלפר ואופן הכתיבה שלו צריך להישאר במקום של השיח הציבורי. מי שלא אוהב את הטקסטים האלה, מוזמן לכתוב מכתב למערכת, לצלצל לעמוס שוקן או לבטל את המינוי. לו אני הייתי העורך של אלפר, הייתי מודיע לו שחלק מהטקסטים שלו עוברים את גבול הטעם הטוב שלי. שהשוואות להיטלר הן אצלי מעבר לקו.
התרעות פיקוד העורף