המון דברים השתנו כאן מאז שהתלם הארוך היה הבסיס הקרקעי של מדיניות הביטחון במישור, והמטעים הנאחזים בהר היו הבסיס הכלכלי של היישובים ההרריים. שנות דור עברו מאז הייתה החקלאות נדבך מוצק בביטחון ישראל. הזמנים האלה חלפו, ובצדק. הטענות על כך שאם אנחנו, החקלאים היהודים, לא נעבד את האדמה, יעבדו אותה ערבים - הן כיום יותר גזענות מביטחון. ממילא המעבדים האמיתיים הם התאילנדים. מה שנשאר הוא סוג של גאוות יחידה אמיתית של בעלי מקצוע, שהיא גם חלק ממרקם חברתי בריא וגם נדבך ממשי של עצמאות כלכלית. שלא לדבר על כך שחקלאות זה ירוק בעיניים וירוק באיכות הסביבה והחיים. מדובר גם בשימוש מושכל בקולחין, ובכלל, לפי נתוני ה־OECD, החקלאות היא הענף היחיד בישראל שהתפוקה שלו בפועל גבוהה מהממוצע הארצי.
מספרים הם עניין מתעתע, אך צמצום המשק החקלאי הוא עובדה. בכלכלת שוק רק דבר אחד מעניין את הצרכן ובצדק – כמה עולה קילו עגבניות ביום נתון. המדינה אמורה להתעניין בעוד כמה נושאים, כמו תרומת החקלאות לחברה, לכלכלה מאוזנת ולרווחת הפריפריה.
אם יש לחקלאים בעיה, אז שילכו לנדל"ן (והם הולכים), ואם מישהו מתעקש על סלט וחביתה טריים בבוקר, שיתפשר על בייקון או שישלם מחיר יבואנים ולא מחירים בפיקוח, שיעשו סדר נכון בינו ובין החקלאי.
האמת היא שהממשלה לא אחראית לכל תחלואי החקלאות. ישנם גם מזג האוויר, שערי המטבע המתעתעים (המיתון הרוסי הרג את החקלאות בערבה), מחירי מים מטורפים, מדיניות של סבסוד מכסים במקום סבסוד החקלאים ישירות, ובעיקר אי־פיקוח על פערי התיווך, שהם עקב האכילס של החקלאי. הדרך הפשוטה שבה גם החקלאי וגם הצרכן ירוויחו היא מכירה ישירה מהיצרן לצרכן ודילוג על חברות השיווק.
התרעות פיקוד העורף