הגישה עובדת נפלא עבור מנהיגי הימין, אבל בעולם השיווק מי שמצליח לגרור את היריב למגרש שלו בדרך כלל מנצח. קצת כמו בכדורגל. לכן, מול המהלומות המוגזמות של הימין, השמאל שוגה בענק כשהוא מעמיד הגזמות פרועות משלו. השמאל צריך לגרור את הימין להתגושש במגרש אחר: של איזון, איפוק, דיוק, עובדות וניקיון ממניפולציות. זה המגרש שהשמאל יכול לנצח בו.
אבל המשמעות היא שחברות הכנסת זהבה גלאון ותמר זנדברג ייאלצו להתאפק שלא להתחרפן מאמירותיו של הליצן הראשי אורן חזן, כי כשהן פורצות בצווחות במליאה, הן לא נראות מאוד שונות ממנו. המשמעות היא שבמחנה הציוני יפסיקו לצפות שאדם הגיוני יקנה את הטיעון שבלי "שוברים שתיקה" אין דמוקרטיה ויודו שלארגוני תעמולה אנטי־צה"לית אין מקום בבתי ספר. אותו כנ"ל בנוגע לחלק מההתייחסויות לפיאסקו באו"ם: מי שמצהיר שמדובר בהחלטה פרו־ישראלית ומודה לאובמה על שתקע אותנו, יפסיד לימין. זה בדוק. אמירות מוגזמות וחסרות אחריות הן המגרש שהוכח שהימין מנצח בו.
בעצם, טקטיקת המחסור של השמאל משווקת מועדון מצומצם לחכמים, רק בלי התחכום. כלל בסיסי הוא שאי אפשר להשתמש באמירות חסרות היגיון כדי לטעון שיש לך אלטרנטיבה הגיונית, לא? יותר מזה - כשמשתמשים דרך קבע בהגזמה, מטשטשים את היכולת לזהות את ההגזמה בתגובות הימין. אין מספיק הבדלים. לכן, מי שהגיב בתחכום היה דווקא השר לשעבר גדעון סער, שבחר לגבות את ראש הממשלה בנימין נתניהו אף שאינו רוחש לו אהבה יתרה. הוא מן הסתם מכיר בפשלה הקולוסאלית ביחסי החוץ, ובכל זאת יודע לזהות את העתוי הנכון להעברת ביקורת. כשהקערה מתהפכת על פיה ונשברת לך על הראש, זה לא זמן כל כך טוב להטפות, צהלות או האשמות, בטענה שכך מתנהג פטריוט.
אפשר ללמוד גם טקטיקה או שתיים מאובמה. תראו כמה כוח יש בהימנעות. הצווחות של השמאל משרתות את נתניהו, מולן הוא לכאורה נלחם. אבל אם מנהיגי השמאל היו שותקים לפעמים, כטקטיקה, או מביעים הזדהות, הם לא היו מזמנים מכת נגד של הימין במגרש שבו הוא שולט. דווקא עם פחות דרמה השמאל יכול להצליח לתפוס את אוזני העם.
התרעות פיקוד העורף