אני גם לא זוכר שאי מי במערכת הציבורית דרש אז משרון להכריז על נבצרות זמנית או להתפטר. ראש הממשלה היה אז בבחינת אתרוג שיש לשמור עליו מכל משמר, שכן הוא עמד לעשות מה שבמחנה השמאל חלמו עליו במשך שנים: סילוקם של מתנחלים מבתיהם וגירושם אל גורלם. אף אחד גם לא כינה את היועץ המשפטי לממשלה בשמות גנאי כגון “היועץ המשפחתי של משפחת שרון” או בא עמו חשבון על האופן שבו טיפל במאות אלפי המפגינים נגד הגירוש הצפוי.
זאת הייתה אחת התקופות החשוכות ביותר בתולדות מערכת המשפט הישראלית; ראש הממשלה חמק מהעמדה לדין בגין לקיחת שוחד, אבל המתנגדים לו, אלה שניסו לחסום בגופם את הפינוי, דווקא הם זכו לחוש את נחת זרועם של אוכפי החוק. כתבי אישום בגין סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ציבורי, עבירה שהעונש בגינה הוא עד 20 שנות מאסר, הוגשו נגד מי שעמדו בצדי הדרכים כדי להציג את מחאתם. הכרתי כמה מהם - ולא יכולתי שלא לראות בהם את המיטב שבמיטב בעם ישראל.
מזוז אף אפשר באותה העת את הקמתם של בתי משפט מיוחדים בתוך בתי הסוהר, כדי ששם יישפטו אלה מהמוחים שנשארו במעצר - והיו הרבה מאוד כאלה. אני אפילו זוכר שהשתתפתי באחד הדיונים האלה. זה היה משפיל. דרשתי מהשופט שלא יפגע בפומביות הדיון, עיקרון מקודש בכל מערכת משפט, ושיתיר לכל מי שביקש להגיע לדיון להיכנס לתוך בית הסוהר. אני כבר לא זוכר איך זה נגמר, אבל בכל פעם שאני שומע את השופט הזה, דמות ידועה, מתקשקש באמצעי התקשורת בנושא זה או אחר, אני נזכר בעליבותו באותה תקופה.
אני לא זוכר שבאף אמצעי תקשורת התריסו אז נגד האמצעים שננקטו נגד המוני המפגינים, בדרך של הגשת כתבי אישום נגדם, כדי שאפשר יהיה לבקש את מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים, או נגד בתי המשפט שהוקמו בתוך בתי הסוהר, כמו בגרועים שבמשטרים הטוטליטריים.
אני גם זוכר שאותם העיתונאים שהיום מגלגלים את עיניהם לשמיים בתביעה לבער את נגע השחיתות מקרבנו היו הרבה יותר סלחניים כאשר מערכת המשפט ביקשה לנער את אהוד אולמרט מכיסאו. לא משום שהם חשבו שהוא נקי מכל רבב, אלא משום שהוא הספיק כבר להתבטא אז בפומבי בעד "התכנסות" נוספת, חד־צדדית, ביהודה ובשומרון, כמו ששרון עשה ברצועת עזה.
איני מציע, כמובן, לראש הממשלה הנוכחי לשנות את עמדותיו הפוליטיות כדי שהחקירה נגדו תיפסק. אבל אני כן מציע לכמה עיתונאים לפשפש קצת במצפונם - ולראות איפה הם טעו בימים ההם - בזמן הזה.
התרעות פיקוד העורף