ולא, אין באמירה הזו כדי להמעיט מחשיבותם של בתי המשפט, הרמטכ”ל ושרשרת הפיקוד. לא כל אב או אם דואגת שלבם נכמר על חייל שנקלע למציאות הבלתי אפשרית שאליה הכנסנו את בנינו, שמתנדבים ליחידות קרביות ומסכנים את חייהם, חושב שצריך “להפוך את המדינה”. ממש לא.
אז נכון. פוליטיקאים מימין ומשמאל עשו כל אחד בדרכו סיבוב על המקרה הזה. מה חדש? אבל הקריאה הנרגשת של שילון – שהצטרפו אליה משפחות שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו, פרנקל, שאער ויפרח, עמותת “גשר”, תנועת “הערבות” לאיחוד העם ואחרים – כוונה לאנשים כמוני, כמוך, שמשלמים מסים, הולכים למילואים, הילדים שלהם משרתים בצבא ונמאס להם להיות הרוב הדומם שהמדינה מתפוררת לו בין הידיים. כי רוב הציבור היהודי בישראל, בלי קשר להשקפתו הפוליטית, צופה במהדורות החדשות והפה מתמלא עפר. נמאס לנו ממלחמות היהודים, קצנו בהסתה מימין ומשמאל, מבחילים אותנו האינטרסים שמפעילים בעלי ההון ששולטים במדינה הזאת וגם העיתונאים שמבלבלים אותנו עם ספינים. אין לנו עוד כוח לכל מי שמשסה אותנו זה בזה עבור רייטינג או הון פוליטי. דתיים בחילונים, מזרחים באשכנזים, פריפריה במרכז ועולים בוותיקים. ברור, אנחנו לא חושבים אותו דבר. גדלנו בחיק תרבות אחרת, קיבלנו חינוך שונה. אז מה? מאין נובעת ההנחה המעוותת שאנחנו לא יכולים לחיות כאן יחד? אחדות אינה אומרת שעלינו להתעלם מהעוולות או לנטוש עמדות פוליטיות שאנחנו אוחזים בהן. אבל היא כן אומרת שמעל לכל ההבדלים התהומיים, אנחנו חייבים לבנות רקמת חיבור עדינה.
כעת אנו שוב נאלצים לקבור את הבנים והבנות של כולנו, שנרצחו בידי מחבל מתועב שדרס אותם למוות בפיגוע בירושלים. שוב משפחות יתמודדו עם השכול עד סוף חייהן. אז בואו נחזור לחיים עצמם, נוריד את היד מהמקלדת, נשחרר את הסמארטפון ונסתכל על הפנים של הבן אדם שצועד מולנו ברחוב. תסתכלו לו בעיניים, מותר גם לחייך אליו. כי אנחנו, עם ישראל, חייבים ללמוד לחיות כאן יחד. יש לנו הרבה עבודה. שנצליח.
התרעות פיקוד העורף