בואו ניגש ישר לשורה התחתונה. אני לא מאמין למילה שיוצאת מיחידת דובר צה"ל, תחת פיקודו של האלוף מוטי אלמוז. לאף מילה.
פעם, בעבר הרחוק, דובר צה"ל היה עסוק בעיקר בתיווך של מידע על מה שמתרחש בתוך הצבא - מבצעים, היתקלויות, נפגעים, הרוגים, תאונות - לציבור. אלמוז - שגם אם לא החל בתהליך, ודאי שכלל אותו לדרגת אמנות - הפך את יחידת דובר צה"ל למשרד יחסי ציבור לכל דבר ועניין. הוא מייצר ספינים, הוא מוכר סיפורים, הוא מקדם אג'נדות, הוא נלחם ביריבים, ולא מהסס למחוק את מי שמפריעים לנרטיב שלו. שם, כשהוא עובר אל הזירה היחצנית, הוא מאבד אותי. לא סתם מאבד. הוא גורם לי לחשוד בכל מילה שהוא מוציא מהפה שלו, באותה רמה שבה אני חושד ביחצן של תלמה, כשזה מספר לי שאין סלמונלה בקורנפלקס.
איפה עובר הקו המפריד בין יחצן באזרחות ליחצן במדים? במקום שבו נדרשת אמירת האמת. מנכ"ל תנובה יכול לדרוש מהדובר שלו לספר לציבור שאין סיליקון בחלב, גם כשיש. הוא הלקוח שלו. הלקוח של דובר צה"ל זה אני. כאן מתחיל ומסתיים כל הסיפור.
***
עוד באותו ערב שיגרו אנשיו של אלמוז לכתבים הצבאיים סדרת הודעות, בניסיון למזער את הנזק ככל שניתן. קודם הועברו ממצאי התחקיר הראשוני של
מפקד בה"ד 1, שגילה למרבה השמחה שהיו בכל זאת כמה צוערים שירו. אחר כך ניסה דו"צ לתלות את הבריחה ההמונית בדבריה של אחת הקצינות שקראה לתפוס מחסה ולהתרחק. אחר כך שוגר קטע וידיאו של צוער שמספר שגם הוא ירה, ובהמשך של עוד צוער שהגיש גם עזרה רפואית.
מי ששמע את האלוף אלמוז למחרת בבוקר אצל אסף ליברמן בגלי צה"ל, היה יכול להבין שהצבא מסמן את האירוע כהישג נפלא. היה תחקיר, התברר שהחיילים רצו, שהחיילים פתחו באש, שהחיילים חתרו למגע. בקיצור, הכל סבבה.
שעתיים אחר כך התעצמה הבעיה של אלמוז, כשמדריך נוסף שהיה במקום הפיגוע, אייל קורן, עלה לשידור אצל רזי ברקאי. קורן אומנם טען בתוקף שכמה מהצוערים שסביבו כן חתרו למגע, אבל הסיפור שלו - שלפיו הוא התייצב עם אקדחו מול השמשה הקדמית של המשאית וירה שוב ושוב לעבר ראשו של הנהג, עד שזה נשמט והמשאית נעצרה - רק קיבע באופן ברור יותר את התמונה שבה דווקא שני האזרחים תפקדו למופת.
כדי להבין שיש בעיה עם התמונות של צוערי צה"ל בורחים, לא צריך להיות לוחם בסיירת מטכ"ל. כמו שעיתונאי שלא היה מעולם ראש ממשלה יודע לומר מה מצופה ומה לא מצופה ממי שנושא בתפקיד הזה, כך די להיות שקמיסט כדי להבין שמנוסה מול פיגוע היא לא המסר שצה"ל מחנך את חייליו לאורו.
יודעים מה? זה בכלל לא קשור למפקדים ולצה"ל. זה קשור למה שמצופה מאדם ברחוב. האתוס הישראלי הגאה טען תמיד שאם תיפול ברחוב בניו יורק, אלפים יעברו על פניך ואיש לא יושיט לך יד, אבל אצלנו בנס ציונה זה לא יכול לקרות. וזה נכון. וזה בדיוק מה שהפריע בעין לכל מי שראה את הסרטון הזה. האם זה טבעי לפחד? ברור. האם הפחד הזה היה יכול לגרום לכל אחד מאיתנו לנהוג בדיוק כמו שנהגו הבורחים בארמון הנציב? לגמרי. ולכן הטענה המרכזית היא לא אל הצוערים. הטענה היא אל מי שהחליט שכדי שצה"ל ייראה תמיד יפה ומוצלח, מותר גם לטייח תקלות.
***
ביום שני אחר הצהריים, במסגרת פעולות היח"צ הנמרצות, נשלחה אל המיקרופונים והמצלמות סגן מאיה פלד, מפקדת צוות בבה"ד 1 שסיפרה כיצד ירתה גם היא לעבר המחבל. אבהיר מראש, כדי שלא יהיו אי־הבנות. אין לי בדל טענה אל פלד. לא אליה ולא אל התפקוד שלה. נהפוך הוא. במקום שבו רוב הצוערים ברחו, פלד הכניסה מחסנית וירתה. אבל לדובר צה"ל זה לא הספיק. דובר צה"ל היה צריך למחוק כמה שיותר מהר את הסיפור של האזרחים איתן ואייל, וזה חייב אותו לשווק את פלד כגיבורה שהצילה את המצב.
מי שמכיר את עבודת דובר צה"ל יודע היטב שפלד לא פתחה את פיה לפני שתודרכה היטב מה לומר ומה לא. ככה זה עובד. פלד, בסדרת ראיונות לטלוויזיה ולרדיו, סיפרה שהפיגוע תפס אותה כשהייתה על האוטובוס ושברגע שהבינה מה קורה הכניסה מחסנית, ירדה אל המדרגה התחתונה של האוטובוס וירתה. לזכותה יש לומר שהיא לא סיפרה מה שלא עשתה. בניגוד לחלק מכלי התקשורת שקנו מדובר צה"ל את הסיפור על הקצינה ש"הסתערה" על המחבל (בעוד היא עצמה מספרת שכלל לא ירדה מהאוטובוס), ושניטרלה אותו (מה שאפילו היא לא טענה), פלד הייתה מאוד מדויקת.
אגב, אם תסתכלו על המיקום של האוטובוס שממדרגותיו ירתה, מול המיקום של המשאית שבה ישב המחבל, תבינו שמהזווית הזו הסיכוי שהקצינה ראתה את המפגע שבכיוונו ירתה נראה כמעט אפסי.
אבל היה משהו נוסף שיכול היה להבחין בו כל מי ששם לב לדברים שלה ולתדרוכים של דובר צה"ל ולראיון שלו ברדיו. מכל אלה נעלמו באופן מוזר שני האזרחים שהסתערו לעבר המשאית, האחד מול שמשתו הקדמית והשני מול שמשתו הצדדית. ב"ידיעות אחרונות", אגב, לקחו את הנרטיב של דובר צה"ל עד הסוף, והציבו על השער תמונה גדולה של הקצינה תחת הכותרת "הגיבורה", יחד עם אוסף פרטים שבינם לבין המציאות לא היה קשר.
איפה הבעיה הכי גדולה עם העניין? שבסופו של דבר ההתמכרות הזו לתדמית פוגעת קשות בצה"ל. כי במקום שבו צה"ל - רק לטובת יחסי הציבור שלו - ימשיך לטעון שהכל בסדר והכל נפלא וכולם חתרו למגע ואף אחד לא ברח, צה"ל לא יתקן את עצמו לעולם. שהרי אם אין תקלות, אין מה לתקן. ובמקום הזה כדאי להזכיר משפט שנהג להגיד לפקודיו מפקד בה"ד 1 לשעבר, האלוף במיל' אלעזר שטרן: "במקום שאין ביקורת, יש אשליה. במקום שיש אשליה, היא תפגוש אותנו בשדה הקרב".
***
ועוד מילה אחת למי שטענו השבוע שמדובר בחיילים שאינם קרביים, כאלה שלא הוכשרו להשיב אש מול מחבל בעיצומו של פיגוע. ראשית, כדאי לזכור שאלה החיילים ששמרו במשך הרבה מאוד שנים על עשרות אלפי מתיישבים ביישובי יו"ש. שנית, נשק איננו זר פרחים או מטרייה. אם צה"ל חושב שהחיילים שלו אינם יודעים מה לעשות בו, שיימנע מלהפקיד אותו בידם. אם הוא בחר בכל זאת לצייד אותם בנשק, הוא חייב לוודא שיש בכך תועלת. אי אפשר להחזיק את ה-M-16 משני הצדדים.
***
דובר צה"ל, שנדרש להתייחס לפרסום, הכחיש אותו מכל וכל. אותו ואת הטענה כאילו צה"ל הציע הצעה כלשהי ביחס לערעור או התערב בהליך המשפטי. "מטרת הפגישה", פסקה ההודעה שלו, "הייתה לבחון אם נדרש סיוע כלשהו למשפחה".
חזות לחץ על צ'רלי אזריה להיפגש בדחיפות עם ראש אכ"א מוטי אלמוז, עם הסנגור הצבאי, עם אלוף הפיקוד או עם עוזר הרמטכ"ל, הכל במטרה למנוע את הגשת הערעור. ההכחשה בת 24 השעות של דובר צה"ל נראתה, בנסיבות הללו, מביכה במיוחד.
***
האלוף אלמוז, מבחינתם של חלקים לא קטנים בחברה הישראלית, מתחיל את כהונתו כראש אכ"א עם אשראי נמוך מאוד. בשנה האחרונה נראה היה שמדובר במי שיש לו נטייה של ממש לפירומניה. כך היה בפרשת אזריה, שבה יש לו מניית זהב בהתססת האווירה, כאשר עוד בטרם החל ההליך המשפטי נגד החייל הזדרז להצהיר כי הוא פעל "בניגוד לתרבות העם היהודי". כך היה כאשר במקום להרגיע את הרוחות בוויכוח עם רבני הציונות הדתית בסוגיית השירות המשותף של חיילים וחיילות בשריון, עלב בהם בסדרת ראיונות ברדיו ואמר שהם "צווחים" ו"מחצרצים".
בצמתים הרגישים שבהם הוא מסתובב בשנים האחרונות, צמתים שבהם כל החלטה וכל הערה יש בהם פוטנציאל להבערת אש בחברה הישראלית הרגישה ממילא, ספק אם האיש הנכון במקום הנכון הוא דווקא זה שמסתובב עם ג'ריקן בנזין.
התרעות פיקוד העורף