האם גם אותי הקליט ראש הממשלה כשישבנו לדבר - ישאל כל מי שישב עם נתניהו בחדר סגור והחליף איתו מידע. זה פשוט בלתי נתפס. ראש ממשלה לא אמור לנהוג כך - זה לא לכבודו. אז זהו, שאין יותר כבוד לכלום. לכן נתניהו מחבק את טראמפ והטראמפיזם - ניצחון בכל מחיר. הכסף קובע. מבחן התוצאה הוא היחיד, וכל השאר שטויות של שמאלנים וצדקניים.
נתניהו טען שההבטחות שהעניק למוזס היו סתם. סרק. מוזס השמיע טענה דומה - שכלל לא הייתה לו כוונה לעשות את כל מה שהבטיח לראש הממשלה. אז לכל הפחות מדובר כאן בשני שקרנים שרימו זה את זה.
זו הגרסה המקילה. אם הם באמת התכוונו לעשות משהו מכל מה ששוחחו עליו, אז המצב חמור בהרבה, מהפרת אמונים ועד לשוחד - תלוי ביועץ המשפטי לממשלה. אהוד ברק נהג לומר שבשיחות קמפ דיוויד נחשף פרצופו האמיתי של ערפאת. גם לחשיפת פרצופו של מוזס יש מחיר, וגם נתניהו לא חסין. התומכים שלו כמובן לא רואים בכך שום פסול, הם קנו לגמרי את הגרסה הכי בסיסית של ראש הממשלה: התקשורת משקרת ועסוקה רק בניסיון להפילו. כל השאר רק מוכיח את התזה הזאת.
זו הסיבה לכך שכל התמלילים שמפרסם חברי גיא פלג משיחות נתניהו-מוזס מזעזעים חלק גדול מהציבור, אבל לא בהכרח את הציבור שתומך בנתניהו. הם לא מזדעזעים. או שיש להם ציפיות נמוכות או שהם מתרכזים בצד השני, ולא אכפת להם שראש הממשלה מנהל משחק מלוכלך כל כך. זו אחת הבעיות של חשיפת הפרצוף האמיתי - היא חושפת גם את החושף. היא לעולם לא משאירה את תחושת הסיפוק והניצחון המיוחלת של המתכנן, והיא בדרך כלל מייצרת משבר שקשה מאוד לתקן. לאמריקאים יש על זה הפתגם עם החרא והמאוורר.
ויש עוד עניין - המיאוס. כל קטע בשיחה מעורר את תחושת ה"לא רוצה לשמוע עוד". בכלכלה, וגם באמנות הספין התקשורתי, יש מונח שנקרא "טיפול בהיצף". מציפים את השוק בסחורה כדי לענות על הביקוש ולהוריד אותו באופן משמעותי. באמנות הספין התקשורתי, לפעמים טוב להטביע את הציבור בכמות מידע שתגרום לו להתבלבל או למאוס בנושא. זה מה שקרה למשל בעניין מתווה הגז - הכותרות היומיומיות הטביעו את הציבור במידע ובגישות שונות שטשטשו את הדיון.
באופן מעשי, גם בלי תכנון מראש, גם בפרשת ביבי-נוני יש טיפול בהיצף. ייתכן שזה ישפיע על החלטת היועץ המשפטי לממשלה, וייתכן שלא. זה בוודאי ישפיע על הטיפול בפרשה במקרה שיוחלט שלא מדובר בעסקת שוחד או בהפרת אמונים. הציבור יהיה שבע מלשמוע על כך ולא יוכל לשפוט אם יש לפרשה משמעות ציבורית או אם היא נושאת אות קלון. הכל שפיט והכל פוליטי.
השיחות המלוכלכות מזהמות גם את כל עבודת העיתונאות בישראל. ימין, שמאל, טלוויזיה, רדיו, עיתונות כתובה ואינטרנט - כולם התלכלכו, כי הציבור שואל את עצמו למי בכלל אפשר להאמין. התשובה שלו, לצערי הרב, היא שאי אפשר להאמין לאף אחד. כולם חשודים, כולם ברשימה, כולם על פי הסדר החדש אינטרסנטים שמעוניינים לקדם אינטרס מסתורי.
מבחינת נתניהו החיים פשוטים יותר: האינטרס הוא אחד - להפיל אותו. השמאלנים רוצים את ראשו, הימניים הם או "בנטיסטים" שרוצים להפיל אותו כדי להעלות את המחליף הצעיר עם הכיפה פלוס איילת שקד, או שרוצים להפיל את שרה על לא עוול בכפה. הכתם הכי גדול בעיתונות הוא שהציבור הספקן אומר שככה זה אצלנו - הכל תן וקח. הכל מסחרה. התשובה היא שהוא צודק נקודתית וטועה מהותית - אבל לך תסביר את זה עכשיו.
העיתונות היא מסחר במידע, בזאר ושוק של ידיעות. העיתונאים הם גם "קונים" מהמקורות השונים וגם "סוחרים" או "מוכרים" מול עורך המהדורה. מספקי המידע בהחלט סוחרים בו: הם רוצים בדרך כלל לנקום או לפגוע ביריב לעבודה, הם רוצים שיאזכרו את שמם ויהללו את פועלם, הם רוצים לעצור או לקדם תהליכים, ולפעמים הם באמת מאמינים שהם עושים את זה כדי להציל את המדינה.
הטעות המהותית היא שזה תהליך טבעי והוגן. עיתונאות ישרה עובדת בדיוק כך. העיתונאי אמור לקחת את המידע, לבדוק אותו ככל האפשר ולתגמל באופן מידתי והגון. בלי זלזול או משוא פנים. כך עובדת כל שיטת המסחר. בכל תחום. האם משום שיש מושחתים שהריצו מניות, כל הברוקרים גנבים? האם בגלל מעילה בבנק כל הבנקאים מושחתים? האם משום שחברת ביטוח אחת מתעללת בקשישה אחת בת 90 אז כל סוכני הביטוח רמאים?
השאר ימשיכו לקרוא ולרטון. לצפות ולקטר. כמו שהם בוחרים כאן את ראש הממשלה. כי בסופו של דבר, אנחנו חיים בעידן האי-אמון, הצקצוק והפקפוק. זה נראה רע, אבל זה יכול להיות הרבה יותר גרוע. אולי זה גם יהיה.
התרעות פיקוד העורף