“אתה מבין", הוא אמר לי, “הם עושים הכל בשביל לתפוס אותי במילה לא נכונה".
אני פחות התרגשתי מהמברק, אבל שמחתי לראות, בפעם הראשונה, את סבתי מחוץ לחדר הפאזלים החשוך שבביתה. היא ישבה בפינה של האולם שבו נערך האירוע ולידה ההליכון שלה. היא השעינה עליו יד אחת ובידה השנייה החזיקה כוס וויסקי גדושה. ניגשתי אליה, ילד קטן בן 8, ושאלתי אותה: ״סבתא, איך זה להיות בת 100?״.
״סיוט״, היא השיבה לי, ״הייתי שמחה למות כבר לפני 20 שנה״.
״למה, סבתא?״, תהיתי.
״למה? כי כמה אפשר לחיות? אפשר לחשוב שזה איזה תענוג גדול לחיות״.
הסתכלתי עליה בזמן שהיא אמרה את זה, והיה לי ברור שהיא מאוד רצינית, שהדברים שהיא אומרת מגיעים מתוך לבה. אני חושב שאז, בפעם הראשונה, הבנתי את מהות החיים - למות בזמן. כל עוד אתה מת בזמן, הכל בסדר.
״או–קיי, סבתא״.
״מה אתה הכי אוהב בתמונה של הפאזל הזה?״, היא הצביעה על פאזל מסוים שהיה בעבודה. התמונה של הפאזל הייתה של גור חתולים שמשחק בכדור צמר.
״הכי אני אוהב את הקולר שלו״, אמרתי והצבעתי עליו.
״אתה רואה שהקולר שלו אדום?״, שאלה אותי סבתי.
״בטח״, אמרתי.
״אז עכשיו בוא תעבור איתי על החלקים ונמצא את אלה שיש בהם צבע אדום״.
״בטח, סבתא״, אמרתי והתחלתי לחפש חלקים בצבע אדום.
התרעות פיקוד העורף