הנה שבוע שבו יהודים, במקומות שונים על הגלובוס, עוסקים באותה פעילות: התרגשות, מחאה. אוקיינוס מפריד ביניהם. אוקיינוס ממשי ואוקיינוס רגשי. אותו גורם מביא את אלה לסף ייאוש, ואת אלה - לסף התעלות. בינתיים, מפגינים. מה תכלית ההפגנות? מתברר שלהפגנות לא תמיד יש תכלית מעבר להשמעת קול. מפוני עמונה ותומכיהם ידעו שהפינוי בוא יבוא, ושאין דרך לעצור אותו. אך הם רצו לוודא שכולנו זוכרים שהם אינם מתפנים בשמחה או בהשלמה. מפגיני וושינגטון וניו יורק ופילדלפיה יודעים שטראמפ הוא הנשיא, שמדיניותו תקפה ותיושם, שמינוייו יעברו בסנאט, בהם זה של שופט שיחזיר את הרוב השמרני לבית המשפט העליון. גם הם רצו לוודא שכולנו זוכרים שהם אינם מתייחסים להתפתחויות הללו בשמחה או בהשלמה.
אינסטינקט משיחי מאחד את המחאות האלה. האינסטינקט המשיחי של יהודים שמבקשים לארגן לעצמם עולם שמתאים יותר לתפיסת עולמם ומתקשים להשלים עם עולם שכולו קטטות קטנות ופשרות פושרות. אינסטינקט משיחי שמקשה עליהם לקבל החלטות שלטוניות או משפטיות לגיטימיות ושיקשה עליהם לקבל בהבנה גם אחד את השני. בצד ההוא של האוקיינוס מאות אלפי יהודים רוצים להפריע לנשיא שאמור להציל את ישראל. בצד הזה של האוקיינוס מאות אלפי יהודים רוצים לחזק את הנשיא שמתכוון לשנות את אמריקה. רוב היהודים באמריקה נחרדים מחומת הפרדה בין מקסיקו לבין הגבול הדרומי של ארצות הברית, אך ראש ממשלת ישראל משבח את החומה הזאת. רוב היהודים בישראל שמחים על לכתו של הנשיא לשעבר ברק אובמה ועל בואו של האיש הבוטה עם הבלורית, אך ארגונים חשובים של יהודי אמריקה התקרבו מאוד השבוע להשוות בין האיש הזה לגרועים שבצוררי העם היהודי.
הציבור המתלונן, ובצדק, על מנהיגי הטוויטר צריך להביט במראה: לעתים קרובות מדי גם מחאתו היא מחאה של טוויטר, היום כאן, מחר אינה; היום כותרת, מחר משמשת לעטיפת דגים. אמריקאים המתנגדים לאישיותו של טראמפ ולמדיניותו לא ינצחו אותו בהפגנות ברחוב. הם ינצחו אותו בקלפי – אם יציגו אלטרנטיבה משכנעת. ישראלים המתנגדים לפינוי יישובים כמו עמונה לא יבלמו את הפינוי כשייגררו לעיני מצלמות טלוויזיה צמאות לריגוש. הם יבלמו אותו בקלפי – אם יציגו תוכנית חלופית משכנעת. ממילא, רק נדמה ששבוע סוער עובר של וושינגטון ועל ירושלים. בעצם, לא קרה בו כלום. פוף, הייתה עמונה. פוף, הייתה מחאה.
התרעות פיקוד העורף