אם שמים את הפוליטיקה בצד לרגע, הבדידות שטראמפ כנראה נקלע לתוכה מעוררת חמלה. איש מבוגר שפתאום מוצא את עצמו כלוא בבית הלבן, הרחק מהאירועים החברתיים שבהם הוא רגיל לקבל פידבקים שמחזקים אותו; עמוס בהחלטות חשובות שדורשות העמקה; מצוי בחרדה מתמדת ממה שיאמרו בטלוויזיה ואיך להגיב בציוץ הבא; הרחק מאשתו ובנו, מוקף ביועצים מניפולטיביים ובצורך ללמוד לתפעל מערכת חדשה ומורכבת שדורשת המון תחזוקה.
אם העיתונות האמריקאית הייתה רואה כך את הדברים, היא הייתה מצליחה לשלוט בטראמפ בקלות. לתמרן אותו. הוא מתמרד נגדה בכל הכוח מהסיבה הפשוטה שהוא זקוק לה כל כך. אבל העיתונות מתייחסת לטראמפ כפי שהתייחסה לנשיאים לפניו. הבעיה היא שמדובר בטיפוס אחר לגמרי, שמתערער מכל כותרת גרועה וחש צורך להגיב לה מיידית.
השלב שבו נגמר הקמפיין הוא השלב שבו נשיא מתחיל להטמיע מדיניות, בראייה לטווח ארוך ומתוך הבנה שהפידבקים המיידיים כרגע פחות חשובים. אבל טראמפ הוא כוכב ריאליטי, והוא נמצא שם בשביל הפידבקים. בלי פידבקים לטווח קצר קשה לו לתפקד, וזה עלול לגרור אותו לטעויות שיכשילו אותו. זה האיש. סוג של קים קרדשיאן משודרג.
התרעות פיקוד העורף